השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד
כדי להסוות את אופיה החילוני של שירה זו וכדי לא להחשידה בעיני האורתודוכסיה, היו המשוררים מייחסים לה מדי פעם ערך סמלי ומצהירים, ששיר־חשק זה או אחר איננו אלא משל לאהבת כנסת ישראל לבוראה וכיו״ב, בדומה לפרשנות האליגורית של שיר־השירים. נאמר גם, ששירי היין והחשק לא תיארו חוויות ונסיונות אישיים של מחבריהם, אלא היו בחזקת ביטוי לשאיפות העמוקות של אצילים ומשכילים יהודים להידמות לעילית המוסלמית הערבית, לחקותה, להתחרות בה בתחום שהיה חביב עליה מכל, ואף להוכיח באותות ובמופתים, שהלשון העברית איננה נופלת מן הלשון הערבית, וכמוה מסוגלת היא להביע את הרחשים המעודנים ביותר. למרות הנאמר, אין להניח ששירת־החול היתה כולה משחק במוסכמות ספרותיים ועשייה ריטורית, שנעדרה לחלוטין כל זיקה למציאות החיים היהודיים. מכל מקום, גם שירי ציד ושירי מלחמה, שהיו זרים לספרות זו ואשר הוזנחו על־ידי מרבית המשוררים היהודים, נמצאים מיוצגים בתיאורי קרבות בשירתו האפית של שמואל הנגיד וב׳מחברת הציד׳ של יהודה אלחריזי.
לצד חיבורים פארודיים נהגו המשוררים לחקות את המקאמה הערבית שהתחבבה עליהם, שהיא מציאות או בדיון מקומיים הנתונים במלבוש ספרותי. המקאמה היא יצירה ספרותית הכתובה פרוזה מליצית חרוזה. היא מביאה עלילה מרתקת או סיפור מלהיב שאינם אלא תיאור מאורע מקומי אקטואלי המועתק על ידי המחבר לארץ רחוקה, לרוב — למדינות המזרח. נתחברו גם חיבורים מחורזים לתכליות חינוכיות ודידאקטיות, כ׳אזהרות׳ והיצירות בנושאי ההלכה, המוסר והפרשנות. החרוז שירתגם את הוראת המדעים והונהג בחיבורי הרפואה, הדקדוק, האסטרונומיה, המתימטיקה וכו'.
לשירת הקודש בבית־הכנסת נשמר מקום של כבוד ביצירה הספרותית של יהדות ספרד. יש לזכור שמחבריה היו על פי־רוב גם מחשובי היוצרים בתחום שירת החול. היא נשענה על מסורות קדומות ועל הטכניקות השיריות של הפיוט הארץ ישראלי שמשוררי ספרד התייחסו אליהן בחרדת קודש ונזהרו מלהכניס בהן שינויים מרחיקי לכת. אך הם לא התאמצו לשמור בשלמותן את התבניות הארכאיות ולא סיגלו לעצמם את הלשון הלמדנית ודרכי הרמיזה הסתומים שאיפיינו את סגנונם של הקילירי ובני האסכולה שלו.
לעומת זאת עלה חינן של קומפוזיציות קצרות וקלילות יותר כסוגי ה׳רשויות׳, ה׳אהבות׳, ה׳גאולות׳ וה׳בקשות׳, שהתאימו יותר למזגם ולמגמותיהם של משוררי ספרד, ובהן ניתן ביטוי מובהק לכשרונותיהם המזהירים. בפיוטי סוגים אלה מיזגו משוררי ספרד את תפיסות נורמת השירה החדשה שחוללו מהפכה בצורות הפיוט ובתכניו המסורתיים.
בדומה, נערך נסיון להחיל על שירת הקודש העברית את שיטות השקילה והחריזה הערביים. המשוררים גם לא נרתעו מלכלול בה נושאים ודפוסים רעיוניים וציורים שרווחו בשירה הערבית, דימויים ותמונות הזרים לנופים המוכרים של החיים היהודיים ולחזות חיי המסורת והרוח, כגון: מוטיב הבכיה על שרידי מעונות — המעלה את זכר האהובה; דמעות המהולות בדם לב שותת; תהפוכות הגורל; רפיפות החיים וכר, שהם ממוסכמות הקצירה הערבית שלפני הופעת האיסלאם ושלאחריה.
לסביבה התרבותית נודעה השפעה נוספת ניכרת באמצעות הפילוסופיה שהיתה אחד מגילויי המחשבה הערבית־המוסלמית העיקריים, ומן המקצועות היהודיים־ הערביים המובהקים. השירה העברית־האנדלוסית שאלה ממנה לצורך הגדרת הקודש עצמו — את נושאיה, את הדיאלקטיקה שלה, את המוטיבים והנוסחאות, ועשתה מהם יסוד מוסד לחיבוריה התיאולוגיים החשובים, תוך כדי סטיה מן המקורות המדרשיים והאגדיים שהיו ביסודו של הפיוט הארץ־ישראלי המסורתי. דגשים הומניסטיים ופילוסופיים אלה היו מאפייניה העיקריים של שירת הקודש החדשה, והם שהקנו לה את צביונה האוניברסאלי.
חותם הפרוזודיה, הסגנון וטכניקות הקומפוזיציה של שירת התקופה הערבית, הוא סימן ההיכר המובהק ביותר של שירת הקודש ושירת החול העברית. אופני הקריאה העברית מתעצבים אף הן בהדרגה על פי הערבית, על בסיס ההבחנה הכמותית בין הברות קצרות וארוכות ומרכיבים אחרים של הלשון השלטת. היהודים נכבשו לקסם הנגינתי של נעימת המשקלים הערביים. הם סיגלו לעמם את כללי המשקלים הללו, למרות התמורות שהתחוללו בעקבות כך בתבניות החרוז העברי והתביעות שנכפו על קצבו ומסגרותיו.
בדיקת שירה זו מגלה מגמה נוספת, שהשפעתה ניכרת בתחום אחר.3 הזמרה והמוסיקה שהן מן המקצועות המשניים לשירה פורחות ויוצאות למרחב עם הופעתו של סוג חדש ׳המושח׳. ה׳מושחאת׳, שלא כשירי הקצירה בעלי החרוז היחיד, הם שירים סטרופיים בעלי חרוזים מתחלפים, שנכתבו בעיקר לשם זמרה ונגינה. למרות ששירי המושח נוצרו במקורם כדי לשורר על אהבה ויין — נושאים החביבים על שירת החול — רווח שימושם בשירה הליטורגית והיה לאופן הבעה מקובל.
השירה העברית בספרד צוררה את לבבות המשכילים היהודים חובבי השירה. חיבוריה הגדולים עמדו במבחן הזמן, וגם היום מעוררת הקריאה והזמרה של חיבורים מסויימים התרגשות רבה, שאיננה ניתנת להסבר בעזרת הבדיקה המקובלת וכללי הביקורת המודרנית.
השלב האחרון בהתפתחות השירה המסורתית היהודית, שהיא בעיקרה עברית, ושאת גבולותיה שרטטנו בתחילת הספר, הוא שלב מיסטי, שהותיר עקבות עמוקים ביצירה הפיוטית היהודית במרוקו.
שירת ספרד התפרסמה חיש מהר בכל הקהילות היהודיות המזרחיות והתקבלה בהתלהבות. דלתות בתי הכנסת נפתחו בפניה, והיצירות הקלאסיות הגדולות שולבו בתוכניות התפילה. השירה האיטלקית זכתה אף היא לקבלת־פנים דומה. שתי השירות כאחת — ששורשיהן שהגיעו מבחוץ התערבו באלה של השירה המקומית — קיימו במאות הט״ו והט״ז קשרים הדוקים עם התנועה הקבלית, שצמחה בארץ־ ישראל ושבמרכזה עמדו האר״י ותלמידיו. רעיונות קבלת האר״י הופצו בכל הקהילות וזכו לתהודה עצומה. תורת הסוד של אסכולת צפת השפיעה השפעה מכרעת על מכלול היצירה הפיוטית. תוצאות השפעה זו ניכרות בהתחדשות הנושאים והסוגים ובצמיחה של שירה מקורית, המיוצגת בעיקר ביצירותיהם של ר׳ ישראל נג׳ארה ותלמידיו ובזמירות לשבת, שחיברו האר״י ובני חבורתו. הידוע שבבני החבורה היה הפייטן והמקובל ר׳ שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המפורסם ׳לכה דודי לקראת כלה׳.
טבע שינוי המגמה ואופי התמורה הדוקטרינארית מתבררים מתולדות חיי־הרוח היהודיים במאות השנים שלאחר גירוש ספרד. בחוגי צפת התנגשו זרמים מיסטיים ומשיחיים בנטיות שמרניות של אורתודוכסיה, הקשורה למסורות קיימות — כדי לשוב ולהתמזג אלה באלה באורח הרמוני. בעקבות גירוש ספרד ב־1492, גירוש שנקרא גם ׳גלות שלישית׳, ערכה היהדות חשבון־נפש והגיעה למודעות חברתית, רוחנית ודתית חדשה. הקבלה, יורשתה הבלתי מעורערת של הפילוסופיה, נעשתה תוספת הכרחית להלכה. התסיסה המיסטית בחוגים הלוריאניים העלתה את ספר הזוהר למעלת קדושה, לצד התנ״ך, התלמוד וספרות הפוסקים. האי־רציונאלי דחק את רגלי המחשבה הרציונאלית של תור הזהב, התפרץ ופלש לתחום היצירה הספרותית.
הזרמים הקבליים השונים של ספר הזוהר ושל האר״י פיכו בכל המחשבה היהודית על כל גילוייה. הם סיפקו לה תימאטיקה חדשה ומערכת סמלים חדשה, שהחיו בנפשות ובלבבות רחשים ורעיונות רדומים והעירו געגועים ותקוות. מושגי הגלות והגאולה התחדשו אף הם ונשאו את תווי הרעיונות והאידיאולוגיה החדשים. גם השירה עשתה שימוש ברעיונות החדשים, תוך כדי שמירה על מערכת הנושאים והסמלים של היצירות הספרדיות והאיטלקיות(אהבה, געגועים, יונה, צביה, איילת, עופר וכו׳), שהותאמו לתפיסות החדשות. שירה זו, שכל כולה קודש לדבקות כנסת־ ישראל באלוהים, לאחות המתרפקת על דודה,7 המביא לה ניחומים ומרגוע, דיברה אל כל שכבות העם, אל כל הקהל הקדוש. היא פנתה אל הכלל בתכניה שהיו הד לרגשותיו וביטוי לתקוותיו, ובצורותיה(פשטות הלשון, תבניות סטרופיות ופזמונים) שניתן בלא כל קושי לחבר להן מנגינה, או להתאים להן נעימה מן הנעימות המוכרות.
[1] ישראל בן משה נג׳ארה, נולד בדמשק במחצית הראשונה של המאה הט״ז, ומת בעזה בראשית המאה הי״ז. חלק מפיוטיו נתפרסם עוד בחייו, ב־1586 בצפת, ׳זמירות ישראל׳, ומאוחר יותר, ב־1588, בויניציאה. נושאיה העיקריים של שירה זו הם הגלות והגאולה. המוטיבים העיקריים שלה שאולים מן הקבלה.
[1] שלמה בן משה הלוי אלקבץ, משורר ומקובל בן המאה הט״ז. חי בשאלוניקי, באדריאנופול ובצפת, ובה מת בסביבות 1580.
השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 38