את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
זמן להיות שובבים וזמן להיות רציניים, ולכן היינו חבורה מיוחדת במינה. בספרו, האמינו לי, היו רבים כמונו: דרדקים ממולחים ומלאי תורה כרימון, המעזים לשאול שאלות שלרוב נשארו ללא תשובות – כמו בפעם ששאלתי את הרבי מה פירושו של דבר ״שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה ?״ הרבי הסביר לנו שנכון, בני ישראל לבשו את אותם הבגדים ארבעים שנה והבגדים גדלו אתם עם השנים, לא התלכלכו, לא הריחו זיעה, ולא עשו כינה וכו׳. בדומה לכך – עם המן, שלפי המדרש כל אחד טעם בו את הטעם שחשקה בו נפשו וכל אחד טעם בו טעם שונה. הרבי ענה שכך היה, אז הבנו את זה כפשוטו. ואולם, אחר כך למדנו שיש פשט ויש דרש ואין להבין כל דבר בתורה כפשוטו. בזמנו שאלנו – אם יכלו לטעום במן כל מה שרצו, מדוע התלוננו שנמאס להם מהמן ורצו בשר? הרבי לא ענה. בדיוק אז הפעמון צלצל וקמנו ללכת.
דבקנו בלימודי היהדות שלנו והתחלנו להתעניין בחיי החלוצים בארץ ישראל. כיצד זה התחיל? האמת שאינני זוכר בדיוק. לפתע מצאנו עצמנו מדברים על הציונות ועל קיבוץ הגלויות שאליו התפללנו יום יום בכל תפילותינו. בכך לא היה שום חידוש, אלא שעכשיו התחלנו להתארגן באופן מעשי ולהיפגש בחוגים שבהם שוחחנו על הנעשה בארץ ישראל.
כבר בגיל הרך למדנו להתייחס לכל אות בעברית כדבר קדוש, לכן קראנו לזה לשון הקודש. אם הפלנו סידור, נחרדנו. הרמנו אותו ביראת כבוד ונישקנו אותו כאילו מבקשים אנו סליחה. ידענו מה זו ״גניזה״ – ששם שמרו כל דבר שנכתב באותיות עבריות עד שקברנו את כל הכתבים הקרועים ואת הספרים הבלויים, כמו בטקס לוויה לאדם שנפטר. התייחסנו לספרים בכבוד גדול כאילו היו דבר חי. מנעורינו למדנו לכבד אנשים מלומדים. נשקנו תמיד את ידו של הרב כאשר פגשנו אותו ברחוב. בדומה לכך נהגנו כלפי איש זקן או קרובים מבוגרים, כמו היו הורינו. עצם ידיעת השפה העברית הייתה עבורנו מעלה גדולה. אני תמיד חשבתי שכל יהודי צריך לדעת עברית, שפת התנ״ך, שפת הסידור. בהכרה זו התחלנו לדבר עברית וגם להתכתב בעברית עם ידידינו מערים אחרות. התחלנו לקרוא ספרים בעברית מכל הבא ליד, העיקר לקרוא ולגמוע כל מה שנכתב בעברית, כשותה מים חיים. אינני זוכר איך הגיע לידי ספרו של אברהם מאפו ״אהבת ציון״ שקראתי בהתלהבות כל כך גדולה. גיליתי עולם חדש! העברית המליצית ותיאור תקופת מלכות יהודה בימי חזקיה, הנביא ישעיה, והעלילה הנרקמת בצבעים חיים ומרתקים הלהיבו אותי, ולא שבעתי מלקרוא בו. הגיע לידי גם תרגומו של קלמן שולמן לספר ״מסתרי פריז״, אותו כתב הסופר הצרפתי אוז'ן סו.
זה הטביע בי חותם בל יימחה, שאכן הכל אפשרי בעברית שלנו – שפה חיה לכל דבר! מאז, כל מי שנפל לידו ספר בעברית, העביר אותו הלאה מיד ליד וכולנו קראנו אותו ודיברנו עליו בהתלהבות באספות שלנו. יוסף טרומפלדור – חייו ומותו הותירו בנו רושם כביר. אני תמיד האמנתי שיהודי חייב לדעת את שפת אבותיו. ראיתי בזה עניין של כבוד עצמי, לדעת את עברנו ולהיות בקיא בכתבים שלנו. ללא זה לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו, כי כל זה הוא חלק מאיתנו, כאיברים שונים מגוף עמנו, שבלעדי אחד משהו חסר. עבר עמנו ושפתו הם חלק מישותנו בדומה לדת ולמסורת שלנו. זה העניק מובן לתפילות שלנו, מפני שהבנו את שקראנו. אליעזר בן יהודה נחשב בעינינו צדיק וציוני גדול. תלינו בכיתה שלנו שלט המכריז: ״עברי דבר עברית״.
הרבנים לא היו מרוצים כל כך מהפעילות הציונית שלנו, ומהשיחות שלנו בדבר עלייה לארץ. הם טענו שרק תשובה גמורה ויראת שמים יחישו את הקץ, ושאסור לדחוק את הקץ כמו שאנחנו רוצים לעשות. גאולתנו תבוא כשהעם יהיה זכאי וראוי לכך. ואולם, אנחנו אמרנו שתמיד יהיו רשעים שיצוצו! הלוא אבותינו זכו לצאת ממצרים, ואיננו יודעים בדיוק בזכות מה. הם נטמעו כמעט לגמרי בין המצרים, עובדי עבודה זרה, ואחרי כל הנסים והנפלאות חטאו במעשה העגל, חטאו במרגלים ועוד. עם כל זה נגזר עליהם להישאר במדבר רק ארבעים שנה ואנחנו הרי כמעט אלפיים שנה בגולה! ״על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו״. כמה זמן עוד נחכה ונסבול? הרבנים טענו שאסור להרהר בנפלאות ממנו, מפני שאיננו יודעים דרכי ה'. אכן, גם זה נכון. על אודות כך היינו מהרהרים ומדברים באספות שלנו – מחשבות על הגאולה ועל הדרך להחיש אותה. צר לי המקום ואני כציפור בכלוב הרוצה לעוף, לשבור את סורגי הגולה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כיצד? היכן להתחיל? בדמיון היה הכל קל, אבל הלכה למעשה נראה לי היה שאין מוצא. ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״, אומרים לנו. אנחנו טוענים שאסור לסמוך אך ורק על הנס. למדנו במסכת ״ברכות״ על בן שקיים שתי מצוות ששכרן אריכות ימים, הלוא הן מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן, ובכל זאת נפל ומת, מפני שסמך על הנס ששום דבר לא יקרה לו ולא היה זהיר. טיפס על העץ עם סולם רעוע ונפל. למדנו אף כי לפני קריעת ים סוף משה עמד והתפלל לה׳ וחיכה לנס, עד שה׳ נזף בו ואמר: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״! וכן מובא ב״סוטה״ שנחשון בן עמינדב קפץ לים ראשון ורק אחרי כן נעשה הנס של קריעת ים סוף, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שה׳ ״ילחם לעם ואתם תחרישון״. ועדיין, אומרים לי, הגאולה תבוא ״בעתה״, לפי הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. ובכן, מה עם ״אחישנה״ שכתוב בהמשך אותו פסוק? אומרים לנו שרק כאשר בני ישראל יהיו ראויים לכך, והולכים בדרכי ה׳ כמו שכתוב, המשיח יבוא ״היום אם בקולו תשמעו!״ אזי יתקיים ״אחישנה״ והגאולה תבוא מהר יותר. כשנגמרו להם כל הטענות היו מסיימים את השיחה בפסוק אחר: ״אשרי כל חוכי לו״. אשרי המחכה לו? בסדר, הייתי עונה בקצת תרעומת, לא חייבים לחכות לו בגולה. ביום שבת אחר הצהריים היינו נוהגים לנוח, מפני שהארוחה הדשנה ארכה זמן רב. אם תהיתם מדוע ארכה זמן כה רב, אסביר. אנחנו אוכלים בניחותא כבני תורה, שרים פיוטים רבים לכבוד שבת ובין מנה למנה גם מדברים על ענייני דיומא ובעיקר דברי תורה, על פרשת השבוע וההפטרה, שתהיה השכינה שורה בינינו ותרבה בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות, אמן! עלינו, ועל כל עם ישראל. מדוע הרבינו בדברי תורה? כי ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. לכן, הרבינו גם בסיפורי המדרש והאגדה לתשומת לב הנשים והבנות במשפחה, שהקשיבו בעניין רב וכדי להרחיק את השיחה מדברי רכילות ולשון הרע. בשביל הנשים והבנות הייתה זאת ההזדמנות היחידה לשמוע דברי תורה. דיברנו על דרשת הרב בבית הכנסת, נשאלו שאלות ונתנו תשובות. בבית הכנסת שלנו לא הייתה ״עזרה״, שזה מעין יציע לנשים הכולל וילון שקראנו לו ״מחיצה״.
בערב שבת הנשים לא באו לבית הכנסת, הן נשארו בבית, אבל ביום שבת ב״שחרית״ הן כן באו, בעיקר כדי לשמוע את קריאת התורה. הן פשוט עמדו בפרוזדור הכניסה מצטופפות זו ליד זו, הקשיבו מעט וחזרו הביתה לחכות לנו. בזמן הארוחה הייתה הזדמנות לבנים להראות במה כוחם גדול ולספר מה שלמדו במשך השבוע. אני תמיד נהניתי מתשומת לב יתרה, מפני שתמיד היה לי מה לספר. אחי אף הוא ישב שם, אבל הוא ישב ״כאילם לא יפתח פיו״. אותו זה לא באמת עניין, אבל הוא קינא שאף אחד לא שת לבו אליו. הוא ניסה לדבר על משחק הכדורגל של אחר הצהריים, אבל כולם היסו אותו. הוא כעס על כך, אבל שתק. מה הוא יכול היה לומר? אף אחד לא היה מעוניין בדברי ההבל שלו. כל אחד מהנוכחים הקשיב ביראת כבוד ומבלי להפריע. הבנות שלא הלכו ל״אם־הבנים״ ולא למדו תורה, אהבו להקשיב. הן גילו עניין רב ושאלו שאלות שאני עניתי עליהן בשמחה. גם השכנים היו באים להקשיב לדברי תורה, מאחר וראש המשפחה שלהם לא היה בכל שבת בבית, ואמא הייתה גאה בי על כך מאוד, וכן אבא, כשהיה בבית. אני ישבתי ליד סבתי הצדיקה, כשזו באה אלינו, והיא הייתה חשובה לי ביותר. היא נהנתה יותר מכל אחד אחר לשמוע אותי ואף העריכה את ששמעה. ראיתי זאת בעיניה והבעת פניה הסגירה כמה שזה ממלא אותה שמחה. ברכת המזון גם היא ארכה זמן רב, ועד שסיימנו היינו עייפים. היו בני נוער שמיד אחרי הארוחה נעלמו, כמו אחי. הם הלכו לצפות במשחק כדורגל או הלכו לקולנוע. אלה היו בני נוער מתלמידי ״אליאנס״ הגדולים שפרקו עול תורה. אנחנו, לעומתם, נשארנו לנוח. כשקמנו היינו יוצאים ל״באב-למקאם״ כדי ״לשוח בשדה לפנות ערב״. שם קיימנו מפגשי רעים, הלוך ושוב ברחבה הגדולה. אלה הולכים ואלה באים. ״עולים ויורדים בו״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו
עמוד 78