ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו.

מבוכות תש׳׳ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי־ המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת־משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב־נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נדלדלו ומצבו הלך ונתדרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת־החימר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948, והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השייך הערבי. הימים ימי־אביב ומצב רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אנשים מאושרים מהם עלי־אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכנסת. הוא תתקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן וכשפניו סמוקים, מלמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו, מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים לחוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקיא במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר־המים שברחבת־העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי־יום־חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת־התיבה כשהוא נשען על צירו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם, והמתינו בציפיה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים. באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש־הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי נענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותיי, היגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן־קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח, קמה מדינת־ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריץ ושרי־ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב היגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת־ישראל, לבנינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא חקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובנינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מילה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת־המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט אודות הבשורה הרשמית, אשר היגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת־ישראל, ומישהו קרא מפינת בית הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המילים הדהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת־ערבית התנהלה כבימי־חג ולאחריה, יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השייך ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת־ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שינאת־הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהייתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים, היתה פלסטין והיציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם היכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדיעותיו ומרוחק משמחת־חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דיכאון אישי. שמחת־היהודים על תקומת־ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי־היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של השני. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו, נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי־העסקים מקרב־היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנאס וקאזאבלנאקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה, ועל השמועות אודות ההתארגנות ליציאת־מצרים שניה ממרוקו.

 

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן, רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי־מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מייד לישראל. בעייתם של יהודי־מרוקו לא הייתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי־העליה האומללים והמסכנים אשר היגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה, עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא, ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני־ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים, האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו, שציפו לכך בכליון־עיניים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי־מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי־אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים־הערביים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפלייה לרעה.

 

הלחץ של יהודי־מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות־ היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי־היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עוצמתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי־מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום יום בכל מקום היה — ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל? מה מציק להם ומי גירש אותם? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהיגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי־שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים כחסידי־אומות העולם, הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי־אומות־עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי־ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנהירת היהודים לעבר מחנות־העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983– מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 80

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר