יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
הקשרים שיצר אז, הודות להתערבותי, עם השלטונות המרוקנים, אפשרו למצוא פיתרון לבעיה הכאובה הזאת. המלך חסן השני, ברוב אנושיותו, נטה להרשות את העברת הגופות לישראל, וזאת בשני תנאים: האחד, שהחלטה זו – שהוצגה בתור מחווה הומניטארית ודתית, ללא משמעות פוליטית כלשהי – תישמר בסוד גמור, והשני, שיחכו לרגע המתאים לעשות זאת. מו״מ חשאי נפתח אז באמצעות דויד עמר, המזכ״ל של הקהילות היהודיות במרוקו, איתו פעלתי באותה התקופה.
מאחר שכותב שורות אלו נטל על עצמו להמשיך ולעסוק בתיק ההוא, אשר שנים אחדות נדרשו כדי להביאו לידי גמר, הוא מרגיש, מטבע הדברים, רתיעה מסויימת להזכיר את התפקיד שמילא בו, אף כי הנ״ל צוין על ידי היסטוריונים אחדים, ולכן גם הפך לנחלת הציבור, מבלי שהוא עצמו ירצה בכך. הוא יכול להעיד על כך שחסן השני שיווה חשיבות מרובה לפעולה ההומניטארית הזאת, עד כדי כך שהחליט שהגופות תוטסנה לישראל במטוס שנחכר לשם כך במיוחד על ידי המלך המרוקני ועל חשבונו. מחווה של רגישות אין־קץ, אשר כאשר נודעה ברבים, ריגשה עד מאוד את יוצאי מרוקו במקומות מושבם בישראל ובארבעת קצווי תבל.
כדי להדגיש את האופי יוצא-הדופן וחסר-התקדים של מחווה זו, די בכך אם נזכיר שהממשלה הבריטית מעולם לא טרחה לבטא שום אחריות לטביעתן של ספינות כגון ה״סטרומה״, אשר טבעו כשניסו לפרוץ את המחסום הימי, שהוקם על ידי רשויות המנדט והתקיים בין השנים 1939 ל- 1948. יותר מכל דבר אחר, עובדה זו נראית לי כרבת-משמעות לגבי האופי המיוחד של הקשרים בין מרוקו ליהודיה.
על מנת להדגיש את האופי הדתי של המחווה הזאת, חסן השני עמד על כך שהוצאת השרידים מקבריהם תיעשה תחת חסותה של ה״חברא קדישא״ של קהילת קזבלאנקה, ועל ידי רבנים מרוקנים, ללא התערבות מצדם של אישי דת ישראלים. המלך, ברוב נדיבותו, עצם עיין לנוכח העובדה שב־1 בדצמבר 1992, השתתפו רבנים בצה״ל בטקס המצמרר הזה. בין הרבנים הצהליים נמנו קצינים ששירתו תחת פיקודו של הרב הראשי לצה״ל, גד נבון פחימה, יוצא נאקורה, וכן נכח בטקס סאם בן שטרית, שהגיע לשם כך במיוחד מישראל.
השרידים שהוצאו מקבריהם הוטסו במטוס שחכרה הממשלה המרוקנית. המלך הפקיד בידי את המשימה, לטפל בחכירת המטוס ובכל העניינים הלוגיסטיים בקשר לטיסה הזאת, שאותה עברתי יחד עם סרז׳ ברדוגו, שאירח לי לחברה, במשך הטיסה הבלתי-רגילה הזאת.
נחיתתו של המטוס לא יכלה לעבור בשתיקה, והיו הדלפות בעתונות הישראלית כאשר ממשלתו של יצחק רביץ החליטה לחלוק לשרידים הארציים של נוסעי ״אגוז״ כבוד בצורת טקס קבורה לאומי בבית-הקברות בהר הרצל בחלקת ״גדולי האומה וגיבוריה״.
מאחר שהסוד נשמר עד ליציאת המטוס ממרוקו, חסן השני לא נפגע כלל מהפרת ההסכם שהתקבל קודם לכן, וביקש ממני לשוב ולצאת לישראל שבוע לאחר מכן, כדי לייצג, יחד עם סרז׳ ברדוגו, את מרוקו. הטקס נערך בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי ממשלה רבים, יו״ר הכנסת ואישים אזרחיים וצבאיים רמי דרג ביותר, וכמובן, בנוכחותם של בני משפחות האבלים ושל עשרות אלפים מיוצאי מרוקו.
למחרת, בעת ישיבה מיוחדת של הכנסת, שבה היה לי הכבוד להשתתף בתור נציגו של המלך המרוקני, ראש הממשלה יצחק רבין נשא נאום ובו ביטא רחשי כבוד ־ לא רק כלפי טבועי ״אגוז״, כי אם גם כלפי יהדות מרוקו, שהוא הדגיש בדבריו את תפקידה בהקמת המדינה היהודית הודות לעלייה של חלק הארי מחבריה.
איזכור הטקס ההוא יסיים את החלק המוקדש בספר זה, להגירה של יהודי מרוקו לישראל, לפני ומאז קום המדינה הזו, ואין מתאים מכך לכבד את המציאות ההיסטורית, ולהביע רחשי כבוד כלפי המלך חסן השני, הראוי להם. זהו פרק מפואר בהיסטוריה, שלא נגרע ממנו חלקן של התיקוות, של השמחות, אולם גם של דרמות וטרגדיות; פרק המסמל את החיבור לאורך מאות שנים בין היהודים המרוקנים לבין ציון.
למחרת הטרגדיה של הספינה ״אגוז״, ההפוגה שביקש להשיג המלך, לא שכנעה את הקהילה על כל שכבותיה; מה גם שאנשי הארגון הציוני המחתרתי להגנה עצמית חילקו, בלילה שבין ה־8 ל-9 בפברואר ברבעים היהודיים, עלון שקרא לשמור על שתי דקות דומייה לאות מלאת שלושים לאבל, חודש אחרי טביעתה של ״אגוז״. זאת, כדי לשפר את המורל הרעוע של חבריו. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים נזקקו לצורה כזאת של ״מאבק״, המנוגדת כל-כך למורשת האזרחות הטובה והצייתנות שלהם. היוזמה הייתה עלולה להיראות כהתרסה כנגד הרשויות. אולם, זו הפעם, הן הסוכנות היהודית והן ממשלת ישראל היו נחושות בדעתן להביא את הבעיה למודעות של דעת הקהל העולמית, כדי ללחוץ על ממשלת מרוקו, ולגרום לה לשנות את עמדתה לגבי בעיית ההגירה. העלון, שהודפס באלפי עותקים, נזהר בקפידה שלא לתקוף את הארמון ואת המלך עצמו – דבר שגם ברגעים המכריעים הללו עלול היה להרתיע לא רק את אלה שלהם יועד, כי אם גם את הקהילה היהודית. אולם למרות זאת לא היה פחות קשוח כלפי ״אלו שזממו מזימות נגד היהודים״. וכך נכתב בו:
"לאחינו היהודים במרוקו –
ארבעים־וארבעה מקרב אחינו, שחשו שאיפה עזה לחיות בארך הקודש, והיו מלאי תקווה לעתיד, נעלמו בים. רק אחדים מהם נקברו כהלכה. האחרים נבלעו במצולות; משפחותיהם, כל עם ישראל ואנו עצמנו, בוכים על אובדנם.
תקווה נושנה בת שנות אלפיים היא זו הדוחפת את היהודים לצאת למסע בכל האמצעים ובכל הדרכים בדרכם לציון וירושלים. הוודאות למצוא מקום במרוקו העצמאית אינה קיימת. ייתכן שהארמון איננו מעורב בגל האנטי-יהודי המתנחשל כעת. ידוע לנו גם שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אבל קיימים גורמים, שהחליטו לרדוף אותנו ולהשפילנו. עליהם לדעת, שסופם יהיה רע ומר. מעמלק והמן ועד היטלר ואייכמן, ניתן למנות רשימה ארוכה ארוכה של אלה שסבלו מיד הגורל.״
והטקסט של העלון נמשך כך:
"איננו לבד.
כל הקהילות של עם ישראל בעולם מבכות את מתינו ונאבקות למען זכויותינו וחירויותינו. די לראות איזו סערה התחוללה בכל עתוני העולם, בארגונים היהודיים ובאלו שאינם יהודיים, בפרלמנטים. מחר, ביום השלושים לאבל, הבה נתאחד בצהרי היום למשך שתי דקות, כדי להתחבר למחשבתם. זוהי הפגנתנו הראשונה.
אל ייחת לבבכם. הישארו חזקים ונחושים!
המאבק למען זכויותינו וחירותנו נמשך!"
בניגוד להוראות, קבוצה של צעירים מיליטאנטים ממקנס נהגה בחוסר- זהירות, והם החלו לחלק את העלון לפני רדת הלילה, והדביקו עותק ממנו על קיר… של תחנת משטרה! מעצרם אפשר למשטרה לפרק תוך כמה ימים חלק מרשת המחתרת, ולהמשיך בעקבות זאת לגל מעצרים בפס, ברבאט ובקזבלאנקה. 21 החשודים הובאו לבית-הכלא של מקנס, שהיה ידוע בהתנהלות המחמירה שלו.
מציאת אקדח בידי אחד הנאשמים, גרמה למשטרה לחשוב, שהנה הניחה יד על מחתרת טרור מסוכנת. היא ניסתה, באמצעות עינויים, לדלות וידויים מפיות המיליטאנטים הכלואים. אחד האסירים, רפי ועקנין, אף מת עקב כך מספר שבועות לאחר מכן, בפריס, לשם נשלח לטיפול חירום. כל האחרים שוחררו לאחר מכן בחשאי, מבלי לעמוד למשפט.
בקרב כלל הקהילה, המבוכה והמצוקה היו כה גדולות, שאפילו סופר העצמאות, זה אשר קרא לאחים להמר על מרוקו, קרלוס דה נסרי, השמיע הד לכך במאמר מכה גלים ב״קול הקהילות״, במארס 1961. הביטאון חזר להתפרסם אחרי ארבע שנות שתיקה, והעורך הראשי היה ויקטור מלכה. במאמרו, קרלוס דה נסרי כתב כך:
האם עלינו לעמעם את תפילותינו המשיחיות, כמו אי-אז, בביזאנטיום, ולסלק מן הטקסטים הליטורגיים שלנו כל איזכור לשובו של אלוהים עלי-אדמות?… כך או כך, במשך ימים אחדים חשנו שאנו חיים מחדש אירועים הטמונים בנבכי הזיכרון האטאוויסטי שלנו.
כתוספת לבלבול ולמחלוקת, קבוצה של מיליטאנטים קומוניסטים ושמאלנים, ביניהם אברהם צרפתי, יוסף לוי, סימון לוי, יהודה אזואלוס, פרסמו, ביומון ״אל תחריר״ של unfp, קריאה לאוכלוסייה המוקיעה את הציונות ואת סוכניה במרוקו:
בערים מסויימות במרוקו חולק עלון ציוני, שבו נמתחת ביקורת על מרוקו. מטרתו של העלון הזה היא לעורר תחושת אי-נוחות,שהחלה לרחוש עוד לאחר מסע התעמולה בעיתונים, ב״אל פאז׳ר״ וב׳׳אל אומאל" בעיקר. אנו, יהודים מרוקנים החתומים מטה, מוקיעים בזאת את הציונות כמכשיר של הקולוניאליזם,
וכנשק ליצירת מחלוקת שבו משתמשים נגד העם המרוקני. אנו מוחים נגד פעילותם של הציונים, שרוצים לאלץ את היהודים המרוקנים לעזוב את ארצם.
מוסלמים ויהודים גם יחד, עלינו לצרף יחדיו את מאמצינו, כדי להביא את עצמאותנו לשלמות, וליצור תנאי חיים טובים, שיהוו ערובה לדמוקרטיה ולביטחון לכול. היות שההגנה על ארצנו עומדת בראש מעיינינו, אנו מוחים נגד התימרונים הקולוניאליסטיים, העלולים ליצור במרוקו אווירה של בהלה.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה