תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
ג׳בראלטאר
אין ספק שאפילו מבחינת גיאוגראפיה מדינית אין לכלול את עדת ג׳בראלטאר בחבל מארוקו. אולם עובדה היא שקהילה זו נוסדה על־ידי יהודי המגרב, ובמשך מאה וחמישים שנה לפחות באו כל מתיישביה מאפריקה הצפונית, וחייה החברתיים והרוחניים קשורים היו קשר הדוק ביותר בחבל זה, שממנו באו גם כל רבניה ומנהיגיה. ג׳בראלטאר שימשה מעין קרש־קפיצה ראשון וקרוב ביותר ליהודי המגרב, ולכן ראוי לנו לפחות להצביע על קשרים אלה.
תשע שנים לאחר שכבשו חיילי הצי האנגלי את ג׳בראלטאר, אושר בחוזה אוּטרֶכט (1713) ניתוקו של הצוק וסביבתו הסלעית הקרובה ביותר משטח ריבונותה של ספרד וכפיפותו לריבונות הכתר הבריטי, וכן ויתורה של ספרד על האי מינורקה. מיד לאחר זה — וייתכן עוד לפני מתן הגושפנקה הבינלאומית למעמדן של ג׳בראלטאר ומינורקה — התחילו יהודים ומאורים לזרום למקום, ובזמן עריכת חוזה־השלום של שנת 1721 בין אנגליה ומארוקו היה כבר צורך להכניס בו סעיפים מיוחדים בדבר מעמדם של אלה במקום: הרשות להתיישב והחופש לסחור ולהתעסק בכל מקצוע. סעיפים אלה היו מורת־רוח לנוצרים, ולכן צומצמה בחוזה של 1729 זכות זו לרשיון לסחור באופן חופשי במשך שלושים יום, אבל לא להתיישב במקום בקביעות; לאחר מועד זה על נתיניו של קיסר מארוקו לחזור אל ארצם ללא הפרעה.
בתלונה שהגיש קאיד תטואן לשגריר האנגלי ו. לאטון [Latton], שנשלח למארוקו ב־ 1747, נאמר בין השאר, כי מושל ג׳בראלטאר גובה מם בסך שישים דולאר לחודש ממספר יהודים עניים, נתיניו של מלך מארוקו, המועסקים כסבלים של חיל־המצב. יש בכך לא רק פגיעה נוספת בחוזה־השלום, אלא גם מעשה שאינו הולם את כבודם של האנגלים. בשנה שלאחריה מבקש לאטון את מזכיר־המדינה לענייני־חוץ בלונדון להוציא פקודת גירוש מג׳בראלטאר על כל המאורים והיהודים שנתרבו ביותר, ולהחזירם לברבריה, וזאת כאמצעי־לחץ נגד קיסר מארוקו. אבל בלונדון לא נחפזו להיענות לדרישתו זו, ולכן חוזר הוא עליה בשנת 1749, משום שהוא רואה את היהודים כאויבי אנגליה, המסיתים את המאורים לפעולות עוינות, וכמובן שהוא חושד בהם בריגול. אבל גם הפעם לא נענה.
יהודי ג׳בראלטאר נזכרים בספרות השאלות־ותשובות ממחציתה הראשונה של המאה השמונה־עשרה, ומעניין הדבר שהיה להם קשר גם עם חכמי אלג׳יר. מעשה בנערה משודכת מעיר סלא, שנסעה עם אביה ואמה לג׳בראלטאר. ר׳ דוד כאלפון, הדיין במקום, עמד בחליפת שאלות־ותשובות עם בית־הדין של תטואן, סלא, פאס ומכנאם, והם ערכו פסק־דין, שלא הסכימה עליו דעתו של ר׳ יהודה עייאש ובית־דינו באלג׳יר.
הוכחה לגידולה המהיר של האוכלוסיה הוא הקצב שבו הוקמו בתי־הכנסת במקום. הקדום ביניהם, ׳עץ־חיים׳ (כשם בית־הכנסת של אמשטרדם), בסימטת השוק׳ נוסד בשנת תק״כ/1760. כעבור תשע שנים לא הספיק עוד המקום, והוקם בית־הכנסת ׳שער־שמים׳(כשמו של בית־הכנסת בלונדון). ביום ג׳ אדר ב׳ תקנ״ט, בימי הרב שלמה אבודרהם (השני), הונחה אבן־הפינה לבית־הכנסת הגדול והמפואר מכולם, ׳נפוצות יהודה/ שהושלם כעבור שנה.
יורשי אסמאעיל
לאחר מותו של אסמאעיל נתחדשו המהומות ומלחמות־האחים בין בניו הטוענים לירושה על השלטון, במהומות שציינו את ראשית מלכותו. נביא כאן שורות אחדות מתיאורו של ׳כסא מלכים׳:
׳(כו, ב) בשנת תפ״ח (1728) היה שנת אלף קמ״ז(!)לתאריכם מת מו׳ ישמעאל. וימי מלכותו חמשים שנה, והיו עשרה בניו כל אחד אומר אני אמלוך. והיה זה קם וזה נופל. ואז שלחו אנשי פאס לבאלי להביא את מו׳ עבד למאלך מן סוס להמליכו. ומו׳ חמד אדהבי בנו של מולאי ישמעאל הלך לתאפילאלת ונשבע שלא יזקק לנשיו עד שיחזר לפאס והלך לערי המערב ואסף חיל לרוב ובא לפאס להלחם עם מו׳ עבד למאלך. ומו׳ עבד למאלך לא היה מרוצה עם משפחות הערב, כי היה הורג שריהם וגדוליהם ולא היו אוהבים אותו כי אם אנשי פאס לבאלי…׳.
המהומות נמשכו כשנה וניספו בהן שני המתחרים, אחמד אל־ד׳הבי ועבד אל־מלך.
׳(כז, א) ואז שלחו אנשי פאס לבאלי והביאו את מו׳ עבדלא בן מולאי ישמעאל מן תאפילאלת והמליכוהו בר״ח ניסן התפ״ט ותכון מלכותו׳.
׳ובשנת התצ״ח (1738) היה רעב גדול במערב ומתו רוב אנשי המדינות ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה מאנשי פאס וחכמיה גלו לתיטוואן ולשאר מקומות ולא נשארו בפאס רק כמו ארבעים בעלי בתים אשר כח בהם לעמוד מפני זלעפות רעב׳.
׳ובשנת תקי״א (1151) מת המלך מו׳ עבדלא ומלך בנו ם׳ מוחמד והיה אוהב ישראל ועשרה יהודי׳ היו רוכבים לפני מרכבתו לבושי מכלול, מריעיו ומיודעיו. ובשנת תק״ן(1790) מת המלך סי׳ מוחמד בעיר ארבאט וימי מלכותו ל״ח שנה…׳.
שלושים שנות מהומות
קיצר בעל הרשומות ובמתכוון רק התחיל לספר על ראשיתן של שלושים שנות המהומות 1728—1757. הוא דילג על מעשי ההפיכות המרובות בימי עבד אללה, שהודח שלוש פעמים מכסאו בשל אכזריותו וצמאונו לנקם! הוא עשה שמות ב־ ׳עביד׳ — גדודי חיל־המשמר השחור, שהתנהגו כאדונים בארץ. בייחוד סבלה אוכלוסיית פאס. כל פעם שהודח עבד אללה בא במקומו מלך שהיה רשע ממנו ופחות מוכשר, וגדודי ה׳עביד׳ הפכו למכת המדינה. רק עם עלייתו של מוחמד בן עבד אללה (1757—1790) שקטה הארץ. שש שנים לפני־כן שימש מוחמד כמשנה־למלך במראכש והצליח להשליט סדר וביטחון בחבל זה. אמנם, לא בקלות עלה לו הדבר, כי לראשונה גורש מן העיר החריבה והעזובה על־ידי שבט הרחאמנה. אז פנה אל אספי, שבה נתקבל ברצון ובמתנות על־ידי הד׳מי(היהודים) והנוצרים, כלומר הסוחרים הזרים שישבו בנמל. מתוך הכרת טובה הכריז מוחמד על אספי כנמל חופשי ליצוא. משנעשה מלך על מארוקו כולה המשיך במדיניותו זו ודאג לפיתוח המסחר עם ארצות אירופה. הוא כרת שורה של בריתות, שעודדו את הסחר, ומובן שהיהודים היו הנושאים־והנותנים בשיחות אלה. בזה המשיך במסורת סבו וגם אביו, שבימיו לא נותקו הקשרים עם מדינות אירופה, על אף האנדרלמוסיה בארץ.
המצב המדיני המשונה שהשתרר לאחר מות אסמאעיל משתקף בשני מכתביו של אלעזר בן קיקי, ששלחם אל הדוכס של ניוקאסל[Duke of Newcastle], מזכיר המדינה בלונדון, לא לפני 1730, כפי שמתברר מסיפור העובדות, ובהם הוא מתנה את צרותיו שבהן נסתבך. המלך אחמד אל־ד׳הבּי(1727—1729) שלח אותו כשגרירו לארצות־השפילה בעניין שיחות־שלום. בחברתו נמצאו עוד שני יהודים ושני שבויים ששוחררו. עקב המהומות שפרצו עם הדחת אחמד, החזרתו ומותו, נתקע בן קיקי בג׳בראלטאר ולא יכול לא להתקדם ולא לחזור. לאחר מותו של אחמד הצליח אחיו׳ ראובן בן קיקי הידוע לנו(עיין עמ׳ 274), לזכות באמונו של המלך החדש עבד אללה, ונעשה אחד השרים בחצרו. ראובן שלח לו פקודה בשם המלך להמשיך בדרכו אל הנידרלאנדים ולמלא שם את שליחותו. בהגיעו להאג מצא כאן שלושה שגרירים ממארוקו, את האדמיראל פרז(הכוונה לחאג׳ עבד אל־קאדר פרז, שהיה לאחר־מכן שגריר באנגליה), את יצחק די מיסקיטה, ועוד שלישי שטבע אחר־כך בים. אסיפת־המעמדות לא היתה מוכנה לדון עם שלושה שגרירים, שכל אחד מהם הציג כתבי־האמנה, והחליטה להמתין לכתבים של ייפוי־כוח ואישורים ממלך מארוקו. כתבים כאלה לא הגיעו — או שאלעזר הסתיר את תוכנם השלילי. ושוב נשאר תקוע ללא פרוטה. בהגיעו ללונדון פנה בבקשה לאשר לו קיצבה, כדי שיוכל לחזור לארצו — וזאת בשים לב למעמדו הנכבד של אחיו בחצר מארוקו ועל סמך הבטחתו שלו שיהיה מוכן תמיד לשרת את הכתר הבריטי.
באותו זמן בקירוב מוצאים אנו בלונדון שגריר־מארוקו אחר, יצחק יוסף בודתסק [Bodethesq] (י), שבדרכו לארצות־השפילה התעכב שם כדי למסור איגרת למלך ג׳ורג׳ השני. הוא הוליך אתו טוּבים שונים, שביקש לפורקם כאן, בוודאי כדי להרוויח מהפטור מן המכס, שהיה זכאי לו בתור שגריר.
בסבך התככים המדיניים והאישיים שנרקמו במארוקו בין חצרו של עבד אללה, המודח שלוש פעמים מכסאו, ובין מתחריו, המושלים בתקופות־ביניים (במיוחד יש להצביע על המלך מוסתצ׳י, 1738—1740), ושבהם נועד תפקיד מסוים לאנגלים שבג׳בראלטאר ובצי שהיה שט באיזור, לא נפקד מקומם של היהודים. היו אלה סוחרים אמידים שידם בעסקות שונות שנעשו בין האנגלים ובין הקאידים המאורים בתטואן ובתנג׳ה, באספקת מזון לצבא שבמבצר ג׳בראלטאר, במתן הלוואות ואשראי לפדיון שבויים אנגליים וכדומה, כנהוג אז. ביניהם התבלט אברהם בנידאר [Benider], יליד תטואן ואחר־כך תושב ג׳בראלטאר ותנג׳ה. הוא קנה לו את ידיעת הלשון האנגלית, ובצעירותו שימש תורגמן השגריר בלונדון. בשנים 1734— 1735 נזכר האיש תכופות ברשימות משיכת־כספים לפדיון השבויים האנגליים, ויש להסיק מכאן שהיה אדם אמיד. בדו״חים העוינים של ו. לאטוֹן(עיין למעלה עמ׳ 280) מן השנים 1747—1748 מדובר עליו כעל איש־אמוניו של מושל ג׳בראלטאר ושל אחמד הקאיד בתנג׳ה, שהכריז בשנת 1737 על עצמאותה של תנג׳ה, והיה מתומכיו של המלך מוסתצ׳י. ואם כן, גם אברהם נחשב בין אויביו של המלך עבד אללה, והוא אחד מרוקמי המזימות השונות ביזן תטואן, תנג׳ה וג׳בראלטאר.
לעומת בנידאר, איש־אמוניו של קאיד תנג׳ה, עומד בנגרימו [Bengrimo] בשירותו של קאיד תטואן, ממצדדי עבד אללה. הוא מנסה להשפיע על מושל ג׳בראלטאר, שייטוש את עמדתו הידידותית לקאיד אחמד בתנג׳ה ולאברהם בנידאר, וישלים עם הקאיד של תטואן. בדו״ח משנת 1759, שנשלח אל ו. פיט, מזכיר־המדינה בלונדון, נאמר עליו שהוא חוכר המכסים וההיטלים של תטואן, תנג׳ה ואל־עראיש.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
עמוד 285