עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

סייפור וקמע.עוזיאל חזן

 'קמע לזכרון מצאו בכנף מעילו של רבי עקיבא כשהוציאוהו להריגה"

(ספר אלק׳ם)

רבי עקיבא היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו ועליו נאמר:

1- מה שנעלם מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי השרת, נגלה לרבי עקיבא במעשה המרכבה ".

2-'ארבעה נכנסו לפרדס : בן עזא׳ הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קצץ בנטיעות… רבי עקיבא יצא בשלום, ..עלה בשלום וירד בשלום".

3- תעלומה יוצא אור… דברים המוסתרים בבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה".

עקיבא, הקמע והסוד.

עקיבא ירד ממעלה הר־ציון ברגלים יחפות. בידיו נשא שה רך, מייבב, והיה מדלג עימו במורד הוואדי. כאשר הניח לו עקיבא, רץ השה מיד והצמיד שפתיו לדדי אמו. עקיבא טיפס חזרה לפסגת ההר, התיישב וניגן בחליל רועים. מנגד השתרעה אחוזת אדונו, בן כלבא־שבוע, ראש וראשון לעשירי ירושלים. הניח עקיבא לחליל הקנים ונאנח. בן שלושים ותשע היה וטרם מצא אישה. בור ועם־הארץ אשר שום עלמה מבנות ציון לא מצאה בו חפץ. נשך שפתיו וחשב: הלנצח יהיה רועה צאן, כאחרון העבדים?

עד מתי יבלה לילותיו בדיר ובאורווה? הוא עתה באמצע חייו, טרם יצר דבר ולא למד מאומה, לא צבר הון ולא רכש חוכמה, לא הביא ילדים לעולם ולא הרחיק לכת מעבר לתחומי האחוזה. עוד משחר נעוריו, כאשר המקדש עמד עדיין על תילו בשיא יפעתו, היה עקיבא עולה להר־הבית, מביט ומקנא לתלמידי החכמים שהתאספו ברחבת המקדש. בוחן את הדרת פניהם ואת חן נעוריהם. נעצב למראה הערצת העלמות את תלמידי החכמים שקיוו לראות בהם חתנים, והוא, עקיבא, גר מנודה ונשכח. מעמד הגר היה כאות־קין במצחו, תואר שהוא כספחת בקרב היהודים. עקיבא חש כנווד נטול שורשים, חסר יוחסין ונעדר זכות־אבות. כך, טעון מרירות וצער, היה מדדה בחוצות ירושלים, לבוש כאחד העבדים ומטה רועים בידו. מגניב מבטים לזוגות האוהבים שחלפו על פניו בחוצות העיר, קולט מהם מילות שיר־השירים המתנגנות בין החומות. מתעלם מלעג תלמידי החכמים ומקנטורי השומרים, עולה ומביט בשקיעה הנכבית בעיניו ודולקת מעל המקדש בהילה של פז ואודם, וחולם על רעיה.

כלבי הרועים היו ידידיו והשמים כספר הפתוח היחיד שידע עקיבא לקרוא. זה העולם הקסום שכוכביו כאותיות של רזין וחוכמה בעיניו.

בהיותו עם הצאן, משקיף היה ממרום שבתו, מעל לאחת הגבעות שהקיפו את גיא בן־הנום, ועוקב מדי־פעם אחר עלמת־חן אחת, בת אדונו, המשוטטת בשדות האחוזה ומסיטה את תשומת לבו מן העדר ומהרהורי המועקה. כמשב־רוח רענן נדמתה בעיניו והיא מטהרת את מוחו ממחשבות טורדות. לעיתים הייתה מתקרבת ומאזינה לנגינת החליל שלו, כשהיא ישובה מתחת לעץ תאנה ענף, תומכת סנטרה בחופני ידיה ומקשיבה לו מבלי־אומר. הוא היה מגניב מבט לשערה הארוך, הנופל לצירי פניה במפלי חן, והיה שוכח עולם ומלואו, ויש ותנופף לו העלמה יד לשלום, בעודו אוסף את העדר בקריאות שהדהדו בכל הגיא.

בת ט״ו הייתה רחל וכבר נתונה לחיזוריהם של בחורי ירושלים, בני שועים ונגידים, צאצאי כוהנים גדולים ותלמידי חכמים, בתוכם היו גם מכובדים ונסיכי אומות אחרות שביקשו להתגייר למענה. רחל דחתה את ההצעות. כל כולה נתונה להזיות ולציור דמותו הבלתי נתפסת של גבר חלומותיה. לא הועילו הפצרותיה של אמה ומחאותיו של אביה שאיים לנדותה מנכסיו.

״בממונך לא יבוא לי אושרי, אבי״ הייתה מתריסה כנגדו.

כלבא־שבוע היה חוכך בזקנו ונאלץ, למגינת לבו, להשיב ריקם את פני המחזרים ולדחות בצער את תשורותיהם. בפני בני־ביתו היה מתוודה: ״הענישני אלוהים והעניק לי בת יפה ותמהונית״.

רחל אהבה את הטבע והרבתה לטייל באחוזה, מכרכרת בין קני השיבולים ובין עצי הבוסתן. באחד הימים, פסעה לעברו של רועה עדרי אביה. עקיבא נשף נוגות בחלילו, הבחין בה ומיד פסק מנגינתו. ״לא, נגן בבקשה, נגן ואני אשיר״ הציעה. ״ביישן אתה וצנוע, עקיבא״ העירה. הסומק כיסה את פניו, כנער שטרם בגר. ״הבט בי עקיבא״ הפצירה בו. ״יופייך מסנוור״ התוודה ״את בת אדוני, ואני עפר ועם־הארץ…״.

״אתה גבר, עקיבא, ואני בסך הכל אישה, בשר־ודם ולא מלאך״ אמרה.

חייך והביט בה בערגה מהולה בחרדה. רחל בחנה את פניו עזי ההבעה, את התווים הנוקשים שהזמן, הרוח והשמש חרשו במצחו ובלחייו.

בימים הבאים לא העבד הוא שהביא לו את ארוחותיו, כי אם רחל. משחרת הייתה את העבד, נוטלת מידו את צרור המזון ומעלה אותו לעקיבא. בהגיעה הייתה מתנשמת ומתנשפת מתוך שמחת המפגש. על פניה נפרש חיוך שובב כשל מי שטעמה מים גנובים. פעם אחת מעדה במורד ההר ונקעה את רגלה. ירד עקיבא בבהלה ונשאה על כפיו. בעדינות הניח אותה על מצע שבולים שכופף ברגליו, קרע פיסת בד מאבנטו, נטל פך שמן שנשא דרך קבע בצקלונו, מרח אותו על כפות ידיו ועיסה את רגלה הפגועה, כפי שעשה לא אחת לגדיים ולטלאים. לאחר מכן קשר באגד את קרסולה. כאשר נשא אותה לפתח ביתה, חש התרוממות רוח ודילג עימה כמרחף בשמים. בהגיעו, עמדה סוכנת־הבית המואביה ונתנה בעקיבא מבט זועף. ביקש לשאת את רחל לפנים הבית, אך האמה מנעה בעדו, נטלה את בת אדונה וסילקה אותו בטרם יכלה רחל לפצות את פיה ולמחות.

בשעת הדמדומים היה אוסף את עדרו, מלווה במבטו את כדור השמש הארגמני, פונה לבקתתו ונושא בלאט את בדידותו. כך היה עד שהיה מפציע השחר. באחד הבקרים נשא תפילה לשמים: ״ריבונו של עולם, קבל נא תפילתו של גר ועם־הארץ שכוונתו טהורה. אל נא רפא לה ועשה שתהיה שלי, והנני נודר שאאדיר את תורתך ואקדש את שמך…״ מיד יצאה העננה הקטנה והלבנה ועמדה מעל לראשו. עקיבא הכיר בה את זו שראה תכופות מעל להר־הבית, והנה הפעם כנפיים לה ופני מלאך. התעורר ורחל רכונה מעליו. מצמץ בעיניו להיווכח אם חלום הוא. רחל הניחה מטלית רטובה על מצחו ואמרה: ״עורה עקיבא!״

״רחל?״ שאל בתמיהה. והיא השיבה בחיוך. ״מה שלום הרגל?״ התעניין.

״בריאה כבראשונה, בזכותך״ אמרה ״השבח לאל״.

״האם אביך יודע על ביקורייך אלה?״ שאל בדאגה. ״לא״ השיבה פסקנית.

״ואינך חסה על עצמך?״ שאל. ״כיצד?״ תמהה.

״אם יתגלה הדבר, ישלח אותך אביך לאחיו שבגליל, ואותי יעניש בארבעים מלקות״, אמר. ״אתה תעמוד בזה, עקיבא, איש חזק אתה״ העירה בחיוך. ״במלקות אעמוד, אך לא בפרידה״ אמר.

״עקיבא…״ קראה לפתע מהססת, כמתחבטת בהחלטה קשה.

הביט בה עקיבא, משתומם. רחל קרבה. ״מה את מסתירה ממני?״ שאל, מבקש להפיג את המתח.

״עקיבא״ הפטירה לבסוף ״אם אנשא לך, האם תלך ללמוד תורה?״

הביט בה עתוק־נשימה וחש כמי שהשליכו לידיו כדור־זהב לוהט כאש, והיה אוחזו בשקיקה ונושא את כאב המגע. ״רחל יקירה, השמעו אזנייך מה שפיך מדבר?״ נאנח. ״וכי אמרתי דבר שיגעון?״ תמהה.

״מה מצאת ברועה עני, עם־הארץ, גבר באמצע חייו… מדוע לא תקחי לך את אחד מתלמידי החכמים או הנסיכים המתדפקים לפתחך?…״ רחל הביטה בו בערגה ואמרה: ״איני רוצה באיש מלבדך, עקיבא…״

״אישה את במראייך, רחל, אך עוד ילדה בנפשך. נפתלים הם דרכי החיים ורק קצה קציהם ניגלה לך…״

״אולי ילדה אני, עקיבא, אך ילדה אמיצה היודעת את דרכה״ אמרה.

״נכון הדבר, אולם אביך יחרים אותך וינדך מנכסיו״ הוסיף.
המשך…….

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 33

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר