ארכיון חודשי: מאי 2021


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

בתחילת שנת 1893 נסעתי לבירות. לנסיעתי זאת היו שתי מטרות: רוחנית וחמרית. תקפוני געגועים עזים לראות את בית הספר שבו למדתי, להתראות עם המנהל והמורים ושנית, לבקר בתי מסחר העוסקים בסחורות כשלי, ולהתחקות היטב על המחירים והאפשרויות להזמנת כמויות סחורות שיתנו ריוח הגון. כשבאתי לבירות התאכזבתי מאד במובן הרוחני, שמעתי כי בית הספר סגור. הבנין נמכר לנוצרי אחד ומשפחת המנוח זכי כהן נדדה למצרים. הצטערתי מאוד על הדבר וגם עד היום בזכרי זאת אתעצב על לבי. מה גדל דאבוני בראותי כיצד המורים נהפכו לסוחרים ונותקו באשמת החיים מעל ההוראה שהיתה חלק מנפשם.

בהיותי בבקורי זה בבירות הרגשתי צורך נפשי ולא יכולתי להבליג על זה ולנסוע מהעיר מבלי לראות לכל הפחות את מקום בית הספר שהתחנכתי בו, לראותו אפילו מאחורי כתליו.

לקחתי עגלה ונסעתי למגרש הגדול שבית הספר נמצא, סבבתי את הבית מכל צדדיו שקשור כל כך בזכרונות נעורים היקרים לי מאד.

סבובי את הבית שקוע בהרהורים וזכרונות מחיי נעורי עשה רושם על איש זר כאילו הייתי איזה שוטר חרש והסתכלותי בבנין היא לאיזו מטרה חשודה. בהסתובבי כך מאחורי כותל הבית שהיה בית ספרי, שמעתי פתאום קול צועק מחלון הבית:

מה לך בן אדם פה, כי תסתובב כך?

על קול הצעקה שהעיר אותי כמו מחלום מזכרונות נעורי, עניתי בקול מקוטע:

כלום… כך… אני מסתובב בסביבה… ולא יותר…

תשובתי כנראה לא מצאה חן בעיני האיש הצועק מהחלון שחשדו התגבר עלי, על האיש המוזר שמסתובב כך, בלי שום ענין, וכעבור איזה רגעים ירד הוא מהמדרגות נחפז כנפחד בטענות ובשאלות: מה לך פה כי תסתובב בלי שום ענין.

אז גליתי לאיש שהיה בעל הבית שרכש את בית הספר שלמדתי בו, וספרתי לו כי בית זה בית ספרי שלמדתי בו ובבקרי את העיר בירות נתעוררו בי זכרונות ילדותי ונעורי ולא יכולתי להבליג עליהם מבלי לבקר את המקום הקדוש לי.

כאשר נודע לאיש סוד בקורי המוזר סביב ביתו הזמינני בכבוד לביתו. הראה לי אותו על כל מבואיו ואת החדר שלמדתי בו, הוא התיחס אלי בכבוד רב וחבה רבה וכבדני בכל מיני דברים טובים ובקשני להשאר אצלו ללון הלילה בחדר למודי, גם הציגני לפני משפחתו בתור איש השומר בקדושה זכרונות נעוריו ולמודיו.

ובהפרדי ממנו העיר לי את הדברים שאני זוכר אותם עד היום הזה, הוא אמר: בן אדם שיש לו רגש התקשרות כל כך חזק לבית ספרו שלמד בו, כעבור שנים בן אדם שכזה ראוי לכל הכבוד, בן חיל הוא ויצליח בחייו.

התחלתי לבקר בתי מסחר שונים בעיר. ראיתי סחורות שונות טבען ומהותן ובאתי לידי הכרה שישנן כאלו אשר אפשר להזמינן ישר מבירות, בעלות יותר בזול מאשר מבתי החרושת. סדרתי שתי הזמנות משני סוחרים לשם נסיון ופניתי לבית אוכל שבאותו הרחוב. מול בית האוכל היתה ליוני אחד תעשית מזודות ומדי יום ביומו הסתכלתי בתשומת לב כיצד עובדים אותן עד שנתעוררה בי התשוקה לסדר גם ביפו תעשיה כזאת קניתי חמרים הנצרכים לעבודה זאת בכמות מועטה כדי לעשות נסיון, פועל מומחה לעבודת המזודות לא הזמנתי מבירות כי יראתי שאם יבוא לעיר שאין בה כלל תעשיה כזאת, ישלוט עלי ואולי גם יתחרה בי והסתפקתי בראותי בלבד והחלטתי לעבוד בעצמי. שלחתי ליפו את הסחורות שהזמנתי יחיד עם החמרים לתעשית המזודות.

בבואי שוב ליפו סדרתי את הסחורות וקבעתי להם מחירים. קבלתי עוזר נוסף לבן דודי יצחק ברוך כי הכינותי עצמי לעבודת המזודות והתיבות. הריקותי לשם זה אחד המרתפים בביתנו בנוה צדק. הכנסתי לשם עצים, קרטון ויתר החמרים הדרושים. עשיתי בתור נסיון מזודה אחת בחשאי, לבל יראה שום איש ואחרי גמרי העליתיה לביתנו להראות למשפחתי. בביתנו התפלאו מאד על המזודה והיה ספק בידם אם היא מעשה ידי, מלבד אבי שהיה בטוח בדבר באמרו: “ידעתי את יוסף אליהו בני, שעוד בהיותו בן שבע-שמונה שנים, היה בעל כשרונות וחכם לב”. הזמנתי עוד חמרים והתחלתי בעבודה, לעזרה לקחתי את יוסף לוריה אחי גיסי צבי ישעיה לוריה, למדתיו את העבודה עד שנעשה בקיא בה. כשהוצאתי למכירה את המזודות רבו עליהן הקופצים מפני יפים ואיש לא האמין כי המה תוצרת הארץ. כשנוכחתי שהעסק עולה יפה השתדלתי לשפר תעשיתי זאת. הזמנתי כל מיני גומי הדומים יותר לעורות כדי שהמזודות תהיינה חזקות יותר, הוספתי עוד עובדים על יוסף לוריה, שהיה כבר אומן במקצוע זה, אשר מצאו במלאכה זו פרנסה בכבוד. סחורה זאת היתה רגילה וידועה רק בבית מסחרי, בטיבה ויפיה ונמכרת בכמויות גדולות. במשך הזה הגדלתי עוד יותר את בית המלאכה ומסרתי להנהלתו בידי פועלי הנאמנים ואנכי שבתי לחפש נסיונות חדשים.

באותו הזמן היו הנפחים ביפו עושים מעדרים ומחרשות, בלי מדה ומשקל, כשאחד לשני לא היה שוה בצורתו ובטיבו. קניתי אחד מכל מין, צירתים ושלחתים לגרמניה אל הפירמה “ורמנגוס את פונקה” ושאלתי אם אפשר להם לעשות מעדרים ומחרשות שכלם יהיו שוים ממין אחד. כעבור חדשים אחדים קבלתי תשובה חיובית בצרוף המחירים, שעלו לחצי משוים בארץ. שלחתי טלגרמה והזמנתי בראשונה כמות קטנה לשם נסיון. כשבאה הסחורה סדרתי בפתח חנותי וכל העובר היה תומה ושואל למחיר ומה השתומם עוד יותר כשבקשתי אותו המחיר שלוקחים הנפחים הערבים. בין המעדרים, כאלה הדרושים לעבודת הפרדסים וכפי שנוכחתי עבודה זאת תהיה זקוקה לאלפים ממין זה ולי היה רק מאתים. איסכנדר רוק אחד העשירים מיפו בעל פרדסים רבים, בשמעו על דבר המעדרים האלה סר אלי וקנה את כולם עד אחד. שלחתי טלגרמה והזמנתי אלפים מכל מין ובקשתי לשלוח הסחורות במהירות הכי אפשרית. אבל, היו הרבה סוחרים שקפצו על המצאה זו, והזמינו אותה הסחורה ממקום אחד והתחילה ההתחרות. מהסוחרים האלה היו כמו: פרלמן, רוקח, “עקווי וערקתנג’י” וחנה באנאט. בראותי זאת שבתי לחפש נסיונות חדשים.

התחלתי לחשוב על דבר תעשית הדבק. מפי ערבי אחד נודע לי שישנה תעשיה כזאת בדמשק ואחד הפועלים שעבד במקצוע זה מתגורר עכשיו ביפו. בקשתיו שימצא אותו וישלחהו אלי. כשבא אלי פועל זה התחלתי לחקור אותו בידיעות העבודה ונוכחתי כי ידיעותיו קלושות, אך נוכחתי שמתוך הבנה עצמית והתאמצות אוכל להוציא לפועל תעשיה זאת. צויתי עליו לאסוף שיירי עורות ונגשתי לעשות את הנסיון הראשון. ברם, הדבק לא היה טוב, הרגשתי שחסר לו דבר מה בלתי ידוע לי. כשהתעכבתי לחשוב הבנתי כי דרוש לבנות תנור מיוחד שבו יעשה הדבק מבלי לבשל את העורות בפח פשוט, לבנות צריף מיוחד ולעשות בו רשתות וטבלאות לשם יבוש הדבק. חשבתי ומצאתי המקום המתאים ביותר הוא הבנין הנמצא רחוק מחוץ לעיר (הבית נמצא עכשיו מול הראינע “עדן”), שבו גר דודי אברהם ברוך ואם העסק יעלה יפה יוכל גם הוא להתפרנס בזה כי אשלחהו אל הכפרים לאסוף בשקים שירי עורות. הקמתי את הצריף סדרתי הרשתות והטבלאות ובניתי גם את התנור. אף בהתחלת העבודה חכיתי עד החורף שבו עשית הדבק מצליחה יותר. בראשית החורף שלחתי את דודי לכפרים והוא הביא לי שקים מלאים שיירי עורות בכמויות גדולות שדרשו מאתי לבנות תנור יותר גדול. הסחורה נפוצה ביפו וביתר ערי הארץ והכניסה רוחים הגונים. העסק הזה נמשך שנים מספר, עד שמרוב אהבתי ותשוקתי להמצאות חדשות התחלתי לחלום על הקמת בית חרושת למרצפות.

את בית החרושת למרצפות סדרתי בצריף גדול ומרווח, שעתה משמשים בו בתור מחסן, על ככר רחבת ידים מאחורי ביתנו בנוה צדק הגובל עם בית הספר לבנות. בראשונה עשיתי מרצפות פשוטות ממינים ובעלי גון שונים, עד שהזמנתי מכונות חדישות ואמן מומחה מבירות והתחלתי לעשות מרצפות מוזאיק. תוצרתנו זאת שהשתפרה מדי יום ביומו התפרסמה מאוד בשוק המסחרי ועד היום היא קימת. בית-החרושת שעבר לבנין אבן על אותה ככר והידוע על שם “האחים שלוש” ממציא כיום הזה כל מיני מכשירי בנין, עמודים, מעקות, מדרגות, צנורות וכו'.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- משפחת אנג'יל

משה דוד גאון

אברהם אמינוף

יליד עיר בוכרה בשנת התרי״ד. בהיותו בן ל״ח עלה לאה״ק, עם החלוצים הראשונים מבני עדתו, ויקבע מושבו בירושלים. בהמשך הזמן עזד לארגון צבור הבוכרים ויקדיש הרבה ממרצו ומעתותיו ליסודה ולהרחבתה של שכונת ״רתובות״. בין הזמנים נסע פעמים אחדות בשליתות עדתו לבוכרה ועדי טורקסטאן, ויאסוף תרומות בשביל העניים ע״י מכירת אתרוגים ולולבים ולהחזקת בית הת״ת. בהשתדלותו, נרשמו כמה חצרות מצד בעליהם כרכוש הקדש על שם העדה, וכן עזר ליסוד ישיבות, בתי כנסיות ובפרט ישיבת ״מגן אברהם״ הידועה

בםפריתה הרבנית העשירה. נכבדי עדתו הכתירוהו בתאר רב, ויש אשר כנוהו בשם רבי אברהם תלמודי, מחמת היותו חשוך בנים קבע כל עתותיו ללמוד התורה ולצרכי צבור הבוכרים. נודע בענותנותו וצדקתו, ויראת ה' חופפת על פניו תמיד. כמנהיג עדה אמתי, הוטל עליו לדאג ולהשגיח לבסוסה, ולהגנת זכויות יחידיה. היה חבר ועדות שונות שטפלו בצרכי הישוב העברי, מהן בעלות סמכות חוקית רחבה. בקורים רשמיים רבים מטעם נציבים עליונים ואנשי השלטון נערכו בביתו. לאות הוקרה על פעולותיו, הוכרז ע״י עסקני הבוכרים כנשיא

הכבוד של עדתם לכל ימי חייו. הוציא לאור כמה ספרי דת, לזכות בהם את הרבים.

 

אברהם אנג׳יל

חי בשלוניקי. בע״ס פתוחי חותם שהוא טעמים לכל התיקו שבש״ס, ודרושים על כל התיבות הכתובות בתורה. נדפס בשלוניקי ש. תקע״ט, ובירושלים בשנת תרמ״א. מוצא השם מהשפה האטלקית ופירושו מלאך. כנוי משפחה זה, שכיח בין היהודים הספרדים תושבי תורכיה ואיזו ממדינות הבלקן. ובם, די״י בתוגרמא מובא בשם "יד אהרן" כי הרב מרדכי גלאנטי כתושב רומא, שאח״כ התישב בצפת נקרא לפנים אנג׳יל. ומתוך זה ששרי המדינה קראוהו גלאנטי הומו, נשכת שמו הראשון במשך הזמן.

 

ברוך אנג׳יל

מבני ישיבתו של הרב חיים שבתי בשלוניקי, סמוך לשנת ש״פ. אח״כ ראש ישיבה שם. מורו של ר״ד קונפורטי בע״ס קורא הדורות, וקוראהו רב מובהק ופסקן ודרשן ובקי בשאר החכמות שהרביץ תורה הרבה. נודע בתשובותיו בפלפול, שנדפסו בשלוניקי שנת תע״ז. ובאוצה״ס נזכרים חידושיו על כמה ממסכתות מהש״ם. חידושיו למסכת שבועות נמצאים בכ״י, בידי הר״י באדהב ירושלים. נלב״ע באזמיד שנת תכ״ב. קוה״ד עמ. מה. אוצה״ם ש.

 

וידאל ב״ר חנוך אנג׳יל

מגדולי רבני ירושלים, בחצי השני של המאה השביעית לאלף זה. ממנהיגי ק״ק חסידים בית אל. שנים אחדות עמד בראש בית המדרש הנ״ל. בספרי רבני דורו יתואר בשם הרב המופלא בסתר ובנגלה. התעסק גם בצרכי צבור, ונראה שהיה מגבאי וראשי כוללות עדת הספרדים בירושלים. חתום על פסק דין בענין מגרש מונטיפיורי שהובא בעתון החבצלת לשנת תרנ״ה גליון .33 מחדושי תורתו נדפסו בקובץ תורה מציון חוב. ב. סי , י״א ירושלים תרמ׳יז, וחוב. ב. סי׳ י״ח וכן בהמאסף להרב״צ קואינקה שנה א. סי, יט. יש״א איש עמ. פא. וכו'.

במשך תקופה ידועה היה חבר בדה״צ ואח״כ נתעלה למשרת ראב״ד לעדת הספרדים. בתפקיד זה שרת באמונה ובמסירות עד יום מותו. נלב״ע כ״ח שבט תרס״ז.  ר' שערי רחמים להרב רחמים יוסף פראנקו ח״ב על אה״ע סי, ג.

 

חיים וידאל ב״ר שבתי אנג׳יל

מחכמי ורבני שלוניקי, במאה החמשית לאלף זה. נודע בחבוריו אשר פרסם, ביניהם ספור החיים, הכולל דרושים והספדים, נדפס בשלוניקי שנת תקכ״א. וס'  החיים שהוא דרושים על התורה שלוניקי תקצ״א. ובאוצה״ס לבן יעקב אות ס. סי , 448 נזכר ספור החיים ע״פ זכר צדיקים לברכה להרב חננאל ניפי ולעומתו באות ח. סי׳ 561 ספר החיים דרושים ונראה לי שזהו ספר אחד בשתי מהדורות.

 

חנוך משה אנג׳יל

מיחידי ורבני ק״ק חסידים בית אל בשנת תרל״ד. וחתום על פס״ד של צוואת הגביר קאיד נסים שאמאמה, שהובאה בקבץ ״ישמח משה״ להרב שלום משה חי גאגין, ירושלים תרל״ד. לדעתי היה אביו של הרב וידאל ב' חנוך אנג׳יל, מראשי ק״ק בית אל כעבור זמן וראב״ד לעדת הספרדים בירושלים, בשנת תרנ״ד. ראה מחידושיו בהמאםף לרב״צ קואינקה שנה א. סי , מב.

 

יצחק אנג׳יל

מגבירי שלוניקי. בהקדמה לס׳ מעם לועז לאדינו סדר ויקרא, מביע מחברו הרב יצחק מאגריסו שפע תודות לנדיב ר׳ יצחק אנג'יל מתושבי שלוניקי, ואומר עליו בין השאר: ידי איש אחי וצדקתו היא סמכתני, אחד מן הרמתים מחזיקנא טיבותא וגבר הוקם על שכיות החמדה, רב חנא ורב חסדא דרחים ומוקיר רבנן, הגביר המרומם על כל מעלה רמה, רודף צדקה וחסד כמהר' יצחק אנג׳יל הי״ו.

 

מאיר אנג'יל

חכם משכיל ומשורר. יליד שלוניקי. בצעירותו התישב בקושטנדינא. בהיותו שם, חבר ספר בשם ״קשת נחושה״, הכולל דברי מוסר בשיר. נדפס בבית הדפום של הגברת דונה גראסיה נשיא בבילוידיר, בשנת שנ״ג. אח״כ הוזמן לסופיא לרב ומו״צ ומטיף. משם עבר לבילוגראדו ובה חבר ס' מסורת הברית, פשטים על מסורות כסדר א״ב בערכין. נדפס קראקא שע״ט. עוד חבר ס' מסורת הברית הגדול, פשטים. נדפס במנטובה ש. שפ״ב. בסוף ימיו עלה לצפת ונפטר בה. וכתב עליו הרב ש״ם גירונדי כי היה דרשן מופלא ותלמיד הרב אליעזר

אזכרי, וישראל סרוק מגורי האר״י. אשר לחבוריו, משוער כי כתב עוד באור נכבד על כמה פסוקים ומדרשים תמוהים, פרפראות לחכמה וכו׳.

 

מירקאדו חיים אנג׳יל

רב ועסקן בשלוניקי, ממנהלי הדפום של נז״י סעדי הלוי אשכנזי. הוציא לאור את הספר מעם לועז יהושע, להרב רחמים מנחם מיטראני בשנת תרכ״ז.ח״א מהדורא ב וח״ב, מהדורא א. חבור זח נפוץ מאד בקרב היהודים תושבי ארצות המזרח הקרוב דוברי השפה האשפניולית.

 

משה ב״ר יצחק אנג׳יל

מנדיבי הלב, אשר תמכו בידי הרב יצחק מאגריסו, להדפיס את חבודו הגדול מעם לועז לאדינו סדר במדבר. בהקדמה לספר הנ״ל הוא מביע לו את תודתו העמוקה ומכנהו ברא כרעא דאבוה, הואיל ואביו ר׳ יצחק עזר גם הוא שנים אחדות קודם לכן, להדפסת סדר ויקרא.

 

נחמן אנג׳יל

נולד בשנת תרכ״ט בשלוניקי. בנו של הרה״ג הראב״ד וידאל ב׳ חנוך אנג׳יל. מגדולי רבני ירושלים בתורת החן. מלא מקום אביו כראש במדרש חסידי ק״ק בית אל. מקובל נודע לשם. שנים אחדות היה חבר בביה״ד והשתתף בועד לעדת הספרדים בירושלים. נלב״ע בלא עתו ביום א׳ טבת תרפ״ה.

 

שמעיה אנג׳יל

מתושבי קושטא ואח״כ בדמשק. איש חיל ורב פעלים. הרבה להטיב לאה״ק ע״י נדבותיו הקבועות. נפטר שם בשנת תל״ד. הרה״ג יש״א ברכה[הרב יעקב שאול אלישר] בהספדו עליו מכנהו: ״איש צדיק תמים שר וגדול מן הפרתמים הלא זה הוד והדד בקדש נהדר השר המפואר ובישראל יתפאר נשיא ישראל ידו פתוחה לתת לכל שואל כש״ת ס' שמעיה אנג׳יל ואל״על יקראוהו קום עלה בית אל. רודף צדקה וחסד לכל שואל די מחסורו ויראת ה׳ היא אוצרו לא הניח תמורתו״, וכו'. הרב שמ״ח גאגין בהקדמה לספרו ״שמח נפש״ קוראהו: ציץ נזר כל משפתות קצות הארץ, מי ישוה אל יחס המשפחה הנישאה לבית אנג׳יל בתבל אדירה תרב גדולתה נשיא בית אב גולת הכתרת מושיע חוסים אדון הנגידים. שר השרים וחסיד בכל מעשיו צרור המור דודי לי שמעיה אנג׳יל. אשתו היתה בת הראש״ל אג״ן. בין המון חסדיו עם הישוב העברי בא״י, יזכר גם זה. הוא הלוה לכוללות צפת סך כסף עצום של מאה אלף גרוש כמובא בתעודה אחת שנדפסה ב״מגנזי ירושלים״ לר״פ גרייבםקי חוב. כ. ובראותו בשנת תר״ה את גדל מצוקת הכולל הנ״ל הסכים לותר על תביעתו ולהסתלק ממנה כליל, וימחל על כל מיני טענות ותביעות וחובות ושכר פעולות וחיובים וזכויות אשר לו, מחילה גמורה שרירה וקימת באופן המועיל כדין וכהלכה. על תעודה מופתית זו חתומים הצעירחיים מימון טובי ס״ט, הצעיר שמעיה אנגייל ס״ט, והצעיר יעקב בנימין. חצרו הנמצאת במרכז רובע היהודים בדמשק, והידועה עד כה בשם חצר שמעיה, מהוה כעין מלון ובית נכאת זעיר לעתיקות, שבמוצגיו המזרחיים השונים מרהיב עין. לצאצאיו המחזיקים עוד היום בחצר זו, היא משמשת מקור הכנסה וקיום. גם בנו אלעזר אנג׳יל נודע בחסדיו וצדקותיו להחזקת הישוב באה״ק׳ ובהקדמת הספר ״בני בנימין וקרב אי״ש״ יכונה בשם ״מעלת הגביר המרומם, השר והטפסר, מחזיק ביד לומדי התורה יצ״ו, חכם עדיף  שלם במדות ובדעות״ וכו'.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני משפחת אנג'יל

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק…

 

 

נתיבות המערב

פו. נהגו שהחזן אומר ״אתה חוננתנו״ בקול רם:

פו. כן המנהג פשוט, והטעם כדי להזכיר אמירתו לציבור ולאלה שאינם בקיאים, וראה בזה בילקוט״, שבת א׳(עמוד ת״מ) ובכה״ח לרבי חיים פלאג׳י(,סימן לא ס״ט) ובבן איש חי(.שא׳ פ׳ ויצא ס״ה) ובספר השבת והלכותיה !סימן ט״ז ס״ז):

פז. נהגו כשחל יום טוב באותו שבוע, אין אומרים ״שובה ה״׳, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

פו. כן מובא בספר נהגו העם (ערבית) וראה בזה בנו״ב (עמוד נ״ח), ובשערי תשובה (סימן רצ״ה סק״ב) ובילקוט״, שבת א׳(עמותמ״ג), וראה בלקט הקציר(עמוד רל״ו) שהאריך בזה,וכן בספר לבי ער(סימן ט״ז):

פח. נהגו להבדיל בבית הכנסת ומעומד, ובבית מיושב:

פח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבת), ובספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שנ״א), ובספר מקוה המים (ח״ה עמוד ו׳), וראה בזה בנר לעזרא (,עמוד ל״ח), ובילקוט״, שבת א׳(עמוד תמ״ה), והטעם שמבדילין בביהכ״נ כדי להוציא מי שאינו בקי:

פט. נהגו לפתוח את ההבדלה בפיוט זה: אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְצוּרִים, שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים, שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים, כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: (ויש ממשיכים קטעים נוספים):

פט. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכל זה כדי לפתוח את השבוע בשבח והודיה לה׳ על רוב טובותיו, כי לעולם חסדו, ומשם תקוותנו כי השבוע הבא יבוא עלינו ועל ישראל לטובה וברכה, ויש קטעים נוספים מובאים בספרי פיוט ושירה:

צ. נהגו בסיום ברכת ״בורא פרי הגפן״, מאפיל בידו על הכוס ומביט לתוכו וצוחק:

צ. כן המנהג, והביאו בספר פקודת אלעזר (,סוף ח״א), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ד), וכן מנהג יהודי תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳), והכל בא לסימנא טבא:

צא. נהגו לחזר אחרי הדס להבדלה:

צא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ג), והטעם כיון שהדס נבחר מכל, לארבעת המינים בסוכות, מעלתו חשובה מאד, ע״ד מה שאחז״ל מגלגלים זכות לזכאי:

צב. נהגו לברך אף על נר יחידי, ולא דוקא אבוקה, והמדקדקים נהגו להחמיר שיהיה דוקא נר אבוקה:

צב. כן הביא בספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שפ״א), וכן מנהג יהודי תוניס להקל, וכמבואר בספר גאולי כהונה (.מער׳ מ׳), ומ״מ מצוה מן המובחר באבוקה וכנפסק בשו״ע (.סימן רצ״ח ס״א):

צג. נהגו אחרי הטעימה לשפוך מעט יין על הצלוחית, וממנה מורחים על גבי העינים וראש עמוד השדרה:

צג. כן המנהג, ומקורו ברמ״א (.סימן רצ״ו), וראה בזה בספר מקור חיים (,פרק קל״ח), ובספר נר לעזרא (.סימן פ״ט), ובספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳):

צד. נהגו שאין הנשים והבנות טועמות מכוס ההבדלה:

צד. כן המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ב), ומקורו מספר השל״ה, וראה בזה בפה״ח (סימן רצ״ו סק״ד), והטעם היא לזכר חטא חוה שהחטיאה את אדם הראשון ולא תשוב לכסלה עיי״ש:

צה. נהגו לישב בצוותא בבית הכנסת, וקוראים מתוך הזוהר הק׳:

צה. כן נהגו רבים, וכמובא בספר אוצר המכתבים (ח״א סימן ר״ז) ובאוצרות המג׳רב (,שבת). וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (פ״ב) במעלת קריאת הזוהר, וראה לעיל במנהגי מנחה (.ס״ו) והוא סימנא טבא לששת ימי המעשה:

צו. נהגו להקל להוציא את השבת לפי סברת הגאונים, ויחידי סגולה החמירו לפי רבינו תם:

צו. הנה כי כן נהגו ברוב המקומות במרוקו, שלא חששו לשיטת ר״ת, וכפי שביאר באורך בספר אוצרות הפוסקים (דיני שבת), וראה בזה בספר נהגו העם (שבת), ובספר אבני שיש (ח״ב סימן קי״ח):

צז. נהגו בהכנסם לבית במוצאי שבת אומרים לבני הבית: ״'שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב״. והם משיבים: ״'שבוע טוב תרבח והסעד״ (תרויח ותצליח):

צז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות המגרב. והיא סימן טוב לכל השבוע. ועל כיוצא בזה נאמר טוב עין הוא יבורך:

צח. נהגו להקפיד על סעודה רביעית בצוותא, ונקרא בפיהם סעודת ״דוד המלך״:

צח. כן המנהג ומקורו מגמ׳ שבת (קי״ט), והטעם שנקרא ע״ש דוד המלך ע״פ הגמ׳ בשבת (ל׳) שאמר לו הקב״ה בשבת תמות. וכל שבת שעברה עליו בשלום היה עושה סעודה, וראה בזה בילקוט יוסף שבת א׳(עמוד תפ״ט):

צט. יש נהגו להכין מאכל מיוחד בצל עם בשר למוצאי שבת:

צט. כן הביא בנו״ב בהקדמה (עמר ז׳). וטעמו כי המאכל הזה משמח לב עגומים, בהסתלקות הנשמה יתירה:

ק. יש נהגו להקפיד לא לאכול ביצים וזתים במוצאי שבת;

ק. כן הביא שם בנו״ב, והטעם כי שני מאכלים אלו הם מאכל אבלים, ולא מסמנא מילתא במוצאי שבת:

קא. יש נהגו להקפיד לא להוציא דבר מן הבית במוצאי שבת:

קא. כן המנהג והביאו בספר יהדות המג׳רב (.שבת), והטעם לזה שקבלה בידם דלא מסמנא מילתא בזה:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק

L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

recherches-i.Ben-Ami

Cette humiliation, physique aussi bien que spirituelle, s'ajoutant a la honte de la pauvrete ou se debat le poete, le menent au bord du desespoir. La famine qui sevit en 1781 fait deborder la coupe, et il demande a Dieu d'ecouter son cri de detresse, d'arreter les tourments que lui font subir les enfants d'iniquite”:

Je me suis senti avili a mes propres yeux…

Le temps m'a crible de ses fleches.

Je me suis cache la ou personne ne me connaissait.

J'ai revetu des vetements de deuil noirs…

Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.

Des jours sont venus, que je ne desire plus vivre.

La malediction de chaque jour est encore plus terrible

 Que celle du jour qui le precede…

(לדוד מזמור, כג-כד)

Un moment, David Ben Hassine semble faire siennes les allegations theologiques de ses persecuteurs, qui justifient l'avilissement des juifs en pretendant que Dieu les a abandonnes: “Dieu les a livres entre nos mains!”, jubilent-ils (אתה ה׳ עד מתי, ז). Comme certains de ses contemporains, le poete angoisse se demande si Dieu ne s'est pas voile la face, s'il n'entend plus les appels desesperes de son peuple martyrise: Dieu tout puissant! implore-t-il, Ne te tais point! Ne garde pas le silence!” (ארים קול יללה, פז ). Devant ce silence de Dieu, David Ben Hassine finit par se resigner a son statut de “fils aine de l'epouse detestee, jete dans un trou infect, esclave dont le maitre s'est defait” (,אודה לאל יג). Selon cette conception repandue dans la litterature rabbinique sur l'exil, Israel opprime represente l'epouse detestee de Dieu, tandis que les nations auxquelles il est soumis seraient, elles, son“epouse preferee”, puisqu'elles vivent dans la paix et la tranquillite.

Dans cette perspective pessimiste, c'est Dieu lui-meme qui“aurait voue ses enfants a la servitude” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Les juifs du Maroc, figures par l'image inquietante de “fils aine de l'epouse detestee”, symbolisent, aux yeux du poete, la condition humiliee de toute la maison d'Israel en exil.

Cette resignation momentanee n’empeche pas David Ben Hassine de manifester vigoureusement son incomprehension devant les desseins impenetrables de la Providence. Comment Dieu peut- il tolerer l'injustice qui frappe le peuple juif innocent? Et le poete, qui refuse d'accepter un univers ou les impies triomphent tandis que leurs innocentes victimes agonisent, interpelle son Createur:“Comment peux-tu me voir au- jourd'hui exile, alors que tu laisses mes ennemis vivre en toute quietude?, s'indigne־t־il (אל יום זה אקרא, צד). Puis il argumente: “Jusqu'a quand ton nom sera-t-il profane au sein des nations etrangeres?” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד-ה). Il l'adjure de ne plus se voiler la face et de se souvenir de l'existence d'Israel: “Souviens-toi, mon Dieu!’N'annulle point ton alliance avec nous! Jusqu'a quand verras-tu des ennemis danser dans ta maison?” (בכי תמרורים, צג). “Jusqu'a quand, mon Dieu, verras-tu ton enfant captif, dans l'affliction, en train de mourir?” (אל חביב לי חיבתו, כה). Le poete se fait plus exigeant, plus concret, adjurant Dieu de faire cesser “nos miseres… de guerir notre accablement, de consoler notre deuil, d'eloigner de nous peines et soupirs!” (נשים שאננות, פח). “Pourquoi restes-tu assoupi? lui reproche-t-il. Eveille-toi pour delivrer tes brebis dispersees… Prete l'oreille, entends le cri de detresse des enfants’d'Israel!” (אביעה רנני, ו).

Il reclame enfin: “Toi, mon Dieu! Quand donc vas-tu passer jugement sur mes persecuteurs?” (אתה ה׳ עד מתי, ו־ז). Car le cri du poete ne tarde pas a se transformer, sous l'effet de la douleur, en terribles imprecations, et en appels a la vengeance divine contre ceux qui l'ont fait souffrir de facon inhumaine. Apres le meurtre de sept juifs marocains, en 1783, il ne peut plus retenir sa colere:

Dieu de vengeance, manifeste-toi!…

Cet exil est devenu intolerable, interminable…

Fais pleuvoir sur nos voisins sept fois plus de tourments

Qu'ils n'en ont fait pleuvoir sur nos tetes!

Nos ennemis, nos tortionnaires, ces traltres malfaisants,

Exerce sur eux ta vengeance! Jette sur eux l'anatheme!

Que le sang de tes serviteurs soit venge!…

Ne laisse pas leur sang, ni celui de leurs enfants,

Sans vengeance!

Et fais boire a leurs ennemis, leurs assassins,

Une pleine coupe de poison mortel!

(ארים קול יללה, פז)

L’exil Marocain Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels

L’hébreu dispose d’un vocabulaire riche et varié pour exprimer la notion de prière, téfillah. Selon un midrash, il y a dix termes pour le dire : zé’aqa, shav’a, naâqa, tsara, rinna oufgui’a, nafol oufillul, ‘atira, ‘amida, hillul, hannoun (Sifré § 26). D’une façon générale, le français emploiera : s’adresser à, s’agenouiller, crier vers, invoquer, se recueillir, appeler, demander grâce, implorer, insister, requérir, solliciter, supplier.

Voici ces termes de prière en hébreu :

זעקה, שועה, נאקה, צרה, רנה ופגיעה

נפול ופלול, עתירה,עמידה, חילול, חנון.

L’écrivain juif d’origine allemande, Thomas Mann (1875-1955), écrit dès les premières lignes de son roman épique, une fresque en quatre volumes, Les histoires de Jacob, cette réflexion :

« Profond est le puits du passé. Ne devrait-on pas dire qu’il est insondable. »

Aussitôt il ajoute que cette réflexion s’impose peut-être même tout particulièrement à nous « quand c’est le passé de l’homme  qui est en jeu, l’essence mystérieuse qui recèle notre propre existence, faite de jouissances naturelles et de misère surnaturelle : son secret est à l’origine et à l’aboutissement de nos pensées et interrogations […] ».

Qui peut donc dire et nous faire comprendre le mystère de nos secrets, ce monde souterrain de notre passé, de notre histoire. C’est un gouffre sans fond. Un sod, crie le mystique à notre face, l’anagogique des textes anciens. Le savant Eben Ezra1093-1167), définit le vocable sod, l’anagogique, comme étant la ligne de démarcation entre le visible et l’invisible. C’est ce qui se trouve derrière le rideau, en hébreu méahoré hapargod. C’est ce que le Tout-Puissant n’a pas voulu nous faire connaître. Ben Sira nous conseille : « Dans ce qui te dépasse ne va pas chercher, et dans ce qui est caché de toi ne va pas fouiller. A ce qui t’est permis applique ton intelligence. Tu n’as rien à faire avec les choses cachées. »  

Ma jeune sœur Esther me demanda un jour de lui raconter les pèlerinages aux saints, que  notre famille vénérait, suivant en cela d’anciennes traditions ancestrales. Elle n’était pas encore née, lorsque dans mon enfance, étant l’aîné d’une fratrie de sept enfants, six garçons et une fille, elle, ma sœur, l’avant-dernière de la famille. Je crains,  dis-je à moi-même, que beaucoup de mes souvenirs soient tombés dans les implacables rets de l’oubli. Ces inévitables trous de mémoire, qui deviennent encore plus béants, quand approche le soir de notre vie sur terre. Il n’y a pas de remède à cela, disent les Sages.

Je lui ai envoyée une documentation détaillée, en hébreu, pour lui parmettre de rédiger un mémoire, dont le texte se trouve après mon récit.

Il n’y a pas si longtemps, j’interrogeais mon père sur telle ou telle de nos coutumes Aujourd’hui, qu’il n’est plus là, qui puis-je interroger ? Et si on me demandait, à mon tour, de raconter, en tant que témoin,  telle ou telle chronique familiale, alors je me sens complètement perdu. Comment est-ce possible, en effet, de bondir, comme par un enchantement, des jours lointains de mon enfance vers ceux  de ma vieillesse, qui s’installent inexorablement, et de raconter ? Et, au fait, raconter quoi ?

J’ai déjà écrit dans certains de mes textes que depuis la disparition de ma grand-mère Esther, mama Sti, et de son fils, mon père Yaaqob – qu’ils reposent en paix – la tradition du conte, dans la famille, est tombée dans le pays  de l’oubli, et elle  gît dans les profondeurs de l’abîme, dans l’espoir  de voir un jour l’un de leurs descendants reprendre le flambeau. Cependant, il nous incombe de penser à notre passé et d’essayer, tout de même, de puiser nos souvenirs dans les sources vives de la mémoire ancestrale. Souvenirs de la splendeur de notre enfance, de sa candeur, souvenirs de la fraîcheur de l’adolescence, de sa pudeur. Ces jours-là étaient des jours de bonheur, des jours de lumière, des jours de gaieté, des jours de divertissement, des jours de rêvasserie, sans soucis et sans chagrins. Le mellah était rempli de garçons et de filles jouant en ses rues, et les vieux et les vieilles assis sur les places.

Chaque souvenir est en soi une épopée merveilleuse, un rêve de légende. Je me souviens bien d’un grand écrivain, Prix Nobel de littérature, Samuel Joseph Agnon (17 juillet 1888-17 février 1970),  que je lisais beaucoup au collège de Ramsgate, dans le Kent en Angleterre, et dont j’ai lu pratiquement toute l’œuvre. Il commençait ses romans par cette phrase magique : « Et voici comment cela s’est passé ». Je traduis pour ceux qui ne l’ont pas lu : « Et l’histoire que je vais vous raconter se déroula exactement comme je vais l’écrire. » Cela paraît simple et nette. Mais quel art !

Nos grand’mères commençaient leurs récits par une déclaration de foi : « Kan Allah fkel mkane hatta kan [] Dieu était en tout lieu lorsqu’il eut lieu […] ».

 Difficile d’écrire après de tels écrivains. Et si nous souhaitons tout de même écrire, alors écrivons avec nos mots, guidés par notre intuition, notre cœur et nos sentiments.  Il n’est pas toujours aisé de reconstituer le passé. Notre mémoire, sélectrice par nature, ne retient que ce qui a été bon. Le ciel était toujours sans nuages, d’un bleu immarcescible. Nous vivions les uns près des autres, dans l’amitié et la compréhension mutuelle, à la limite de l’irénisme. En judéo-arabe el mhebba ouzouria. Cela adoucissait l’âpreté du quotidien et le rendait doux et vivable Les membres de la même famille étaient unis, le cœur sur la main. En enfants gâtés, nous nous laissions choyés. Tout nous souriait Tout était à notre disposition

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר