חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר- שבע ברכות — יום החתונה

החתונה היהודית במרוקו

שבע ברכות — יום החתונה

ביום רביעי לפני שקיעת השמש נערך טקס הקידושין. בקהילות הקטנות נערכו החתונות בבתים. בטנג׳יר מתחילת המאה העשרים עד שנת 1951 נהגו לערוך את החתונות בבית הכנסת הגדול והמפואר של משפחת נהון." כל האורות והמנורות בבית או באולם בית הכנסת דלקו וזרחו באור יקרות. החתן ואביו בחליפה אירופית וכובע המתינו לבוא הכלה.

הערת המחבר: במאה ה־19, על פי הציור של דלקרואה, חתונה יהודית בטנגייר (1832), לבשו הגברים כותונת מעל למכנסיים רחבים מכווצים (סרוואל) ומעל לכותונת גלימת מעיל שהודקה באבנט רחב למותניים. לראשם חבשו כיפה. בשלהי המאה ה־19 נהגו היהודים בעיקר בני המשפחות האמידות ללבוש לבוש אירופי. לאחר הכיבוש הספרדי המירו רוב הגברים את הבגד המסורתי בחליפות אירופיות.

הכלה האריכה במעשה ההתלבשות וההתאפרות וההתכוננות לטקס, והיא שרה לחתנה הממתין את השיר ״המתן לי אהובי״(.(Espera senor

במרכז האולם שבו נערך טקס הקידושין הועמדה במה גדולה מוארת ומוגבהת ועליה שטיחים מפוארים (El trono). מעל הבמה הוקמה חופה מבד משי או סטן לבן, והכול קושט בפרחים לבנים — ורדים, יסמין, שושן צחור ועוד. ליד כיסא הכלה המקושט הונחו שני כיסאות נוספים, מימין לאם הכלה ומשמאל לאם החתן. הכלה הגיעה לבושה לבן, הינומה דקיקה כיסתה את פניה וזר פרחי תפוז (אזהר) לראשה. לצדה ילדות בשמלת כלה שאחזו בשובל וישבו למרגלותיה. הכלה ישבה בכיסאה וכולם שרו לה את השיר ״אורי, זהרי, האירי את מזלך״

.(Arrelumbre y arrelumbre)

טקס הנישואים התנהל כטקס המסורתי מימים ימימה. הרב עושה את הקידוש, הכלה מקבלת את יין הקידוש מאמה. הבעל עונד לאשתו טבעת או מקדש אותה במטבע ומצהיר ״הרי את מקודשת לי בדת משה וישראל״, הרב קורא את הכתובה, שבע ברכות, החתן דורך על הכוס לזכר חורבן בית המקדש. אם החתן מרימה את ההינומה ושמה בפיה של הכלה שקד מצופה בסוכר כסמל לחיים טובים. לעתים, אם החתן לא הספיק לדרוך על רגל כלתו ביום ה״רוחר״, הוא השתדל לדרוך לה על הרגל ברדתה מהבמה. אבי החתן ובניו לקחו את הכלה אל ההיכל שנפתח, היא נישקה את ספר התורה וחזרה לכיסא הכבוד. לאחר החופה והקידושין השליכו סוכריות וקראו קריאות שמחה; ולאחר מכן ארוחה, תזמורת וריקודים.

סעודת החתונה שנערכה באולם בית הכנסת או בבית משפחת החתן או הכלה היתה מפוארת. הגישו עופות ממולאים, צלויים, מטוגנים, בשר עגל, מוח, לשון, ״פסטלס״, שקדים, סוגים שונים של מרקחת פרות וירקות, סלטים, לחמים מיוחדים עגולים וגדולים, מיני מתיקה, שקדים ועוד. כמו כן הוגש מאכל מיוחד שהכינו אותו רק בחתונות, אלפיב׳ה די בודה(alfeha de boda) — בצלים מטוגנים בדבש ושקדים. הנשים והנערות טרחו במשך הערב, הגישו, אספו, הוסיפו ודאגו שלא יחסר דבר. לאחר הסעודה שרו הנוכחים שירי חתונה ופיוטים, ונערכו ריקודים. אוצר שירי החתונה בספרדית יהודית גדול ורחב, אולם תמיד נוספו מילים ומעינות מהתרבות הסובבת, בעיקר צלילים וטונים ערביים־אנדלוסיים, מוסיקה ושירה מרוקאית מקומית וכן השפעות ספרדיות, בעיקר מוסיקה צוענית. באמצע המאה ה־19 רקדו בחתונות יהודיות בטנג׳יר ריקודים ספרדיים כמו ״פנדנגו״ (Fandango) וריקוד הדומה מאוד ל״פלמנקו״ הצועני; אותו רקדו רק הנשים. הסופר אלכסנדר דומא, בביקורו במרוקו, נדהם לשמוע בחתונה יהודית בטנג׳יר את מעינת השיר ״ביצר הפגיזו הצרפתים את טנג׳יר״. לשאלתו נענה שהשיר הוא שיר שמח, ולכן הם רוקדים לצליליו.

בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית ולאחריה שרו בחתונות גם שירים לאומיים ספרדיים ורקדו ״פלמנקו״, ״רומבה״, ״טנגו״ ו״פוקס טרוט״.

החתן והכלה פרשו לחדרים הפרטיים, והקהל המשיך לשיר. לעתים נרדם החתן העייף ואילו כלתו המשיבה לשיר עם המסובים. בשעות הערב המאוחרות נותרו רק אוהבי הזמר והבדיחה, ולצד שירי החתונה העתיקים שרו שירים חדשים. במאה העשרים, בשל הכיבוש הספרדי, התעדכן אוצר השירים של היהודים בשירים חדשים בספרדית, וחלק מהם, ההיתוליים בעיקר, על אודות חתן וכלה ומה שביניהם, יחסי חמות כלה ועוד, אף נכנסו לקורפוס השירים שנהגו לשיר בחתונות היהודיות, כמו השיר ״הכינה והפשפש רוצים להתחתן״(El piojo y la puiga) ושירו של ״פאיפרו״(Paipero), שהיה אהוב במיוחד על הקהל.

אחד מהשירים ששרו בשנות הארבעים היה שיר שנושאו חתונה, הפרת ההסכמים ובריחה של הכלה עם גבר נוצרי. בשיר היתולי זה באים לידי ביטוי עבר ועתיד, זמן ומקום, השידוכין, החתונה הנערכת ביום רביעי, הכלה הלבושה לבן, הסביבה הנוצרית, אהבה ונטישה.

  • סיום חגיגות הנישואין

בבוקר הגיעה אם החתן עם ארוחת הבוקר הראשונה לזוג הטרי, והכלה הציגה לחמותה את הוכחת הבתולים. הוכחת הבתולים נעשתה בצנעה, ונמסרה לאם החתן. לא היו סדינים מוכתמים בדם ולא הציגו את הסדין קבל עם ועדה. היה זה אירוע פרטי בין הבלה לבעלה, אמה וחמותה.

האם הוציאה את המזון שנותר מהסעודה וחילקה את המזון הנותר לנערות ולגברים רווקים. האמונה היתה שרווקים ורווקות האוכלים מסעודת חתן וכלה יינשאו בקרוב. באותו שבוע לא בישלה הכלה ולא הכינה דבר. בבל יום שלחה משפחה אחרת מגש גדול ועליו מאכלים לכל ארוחות היום. למנהג זה קראו אפ׳טורס. כל לילה באו אורחים לשמח את החתן והכלה ולטקס ״שבע ברכות״, התפללו ערבית, אכלו ושרו. הכלה למעשה כמעט לא בישלה כל החודש, מכיוון שהזוג הצעיר הוזמן כמעט בכל ערב לאכול אצל משפחה אחרת; למנהג זה קראו חרצ׳ה (harjas). בסיום הביקור קיבלו בני הזוג מהמארחים מגש מיני מתיקה, כסגולה לכך שחייהם יהיו תמיד טובים ומתוקים.,

סוף חגיגות החתונה: יום רביעי — יום הדג. לאחר שבילו החתן והכלה את כל השבוע בבית הגיע הזמן לחיים האמתיים. האישה צריכה להתחיל את חובותיה כעקרת הבית, והגבר בעבודה בחוץ.

ביום השביעי לאחר החופה יצא החתן לשוק, קנה דגים והביאם הביתה. הכלה לקחה סכין, ניקתה את הדגים ובישלה אותם, בדרך כלל ברוטב פלפלים אדומים. לא בכדי נבחרו הדגים לסיים את חגיגות החתונה: דגים הם סגולה לפריון. ״שבת דיל טוקאדו״ (Sabat del Tocado) היתה השבת שחתמה את חגיגות הנישואין. החתן עלה לתורה בנוכחות כל הקהל, הכלה הגיעה לאירוע לבושה בשמלת כלה, והמשפחה חילקה סוכריות ומיני מתיקה.

נראה כי מנהג אכילת הדג בסיום חגיגות הנישואין היה נהוג עוד בספרד. בסלוניקי נקרא היום השמיני לחופה ״יום הדג״(E1 dia del pese). החתן הביא דגים מהשוק. על רצפת החדר הונח אגן נחושת ובתוכו דג חי, והכלה, בשמלה חדשה, קפצה מעל האגן שלוש פעמים. הטקס נערך קבל עם ועדה, וכולם בירכו את הכלה לריבוי בנים. ראה אטיאש, רומנסירו,עמ׳ 44.

סיכום

במנהגי הנישואין של היהודים הספרדים בצפון מרוקו השתמרו מסורות עתיקות יהודיות מארץ ישראל, מלפני הגלות, ומסורות וטקסים שהושפעו ממנהגי הנוצרים בחצי האי האיברי. במאמר זה ניסיתי להאיר את ריבוי הממדים של הטקסים, תוך בחינת השתנותם בזמן, במקביל לשינויים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שהתחוללו בקהילות עצמן ובחברה הסובבת, המוסלמית והנוצרית. אחד האלמנטים הבולטים בטקסי הנישואין הוא השירים בספרדית יהודית. בעוד האוכלוסייה המוסלמית, שרבים מבניה היו גם הם מגורשים מחצי האי האיברי, לא שמרה על השפה הספרדית, היהודים שמרו על השפה ועל המסורות האיבריות. את הסיבות לכך אפשר למצוא הן בהרכב האתני ההומוגני של הקהילות — כולם ממגורשי חצי האי האיברי — הן ביחסים שבין העיר והקהילה, הרוב והמיעוט, דהיינו יחסי הגומלין בין היהודים לתושבים המקומיים.

לטקס הנישואין מספר פנים. את הפן האישי והנשי מייצגת הכלה. הכלה אינה משתתפת אקטיבית בשום שלב של טקסי הנישואין. היא נבחרת, מולבשת, מובלת ונקנית בטבעת או בשווה פרוטה. ולמרות כל זאת היה טקס הנישואין האירוע המשמעותי ביותר בחייה ושיאו של תהליך שלקראתו חונכה מילדותה — להיות כלה ואם ולהקים משפחה.

הגלות והכמיהה לארץ ישראל השפיעו על חיי היום־יום ועל טקסי הנישואין. שני גורמים אלו באים לביטוי בשירה ובטקסי הנישואין. ארץ ישראל אינה רק מקום שאליו נכספו היהודים בתפילה ובפיוט; א״י, ירושלים, תורת ה׳ וחורבן בית המקדש הם חלק בלתי נפרד מטקס הנישואין. בשירים ובפיוטי החתונה נזכרים א״י, ירושלים ותורת ה׳, ולעתים נדמה כי טקס הובלת הכלה לבית החתן דומה לטקס הכנסת ספר תורה להיכל הקודש בבית הכנסת, ושירי חתן וכלה מתערבבים עם פיוטי שבח לתורת ה׳ ולא״י, ששיאם בשבירת הכוס ברגלי החתן, זכר לחורבן בית המקדש.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר- שבע ברכות — יום החתונה

עמוד 338

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר