המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

המוהל האחרון

סְפְרוּ נשארת תמיד במקומה.

שום דבר לא משתנה בה. שום דבר לא קורה בה. אותם ריחות חמין, אותם פיוטי שבת. אותו שיר השירים, אותה איכה בבכי קורע לב, כאילו חורבן ירושלים קרה אתמול ולא לפני אלפיים שנה.

עיר שמיטלטלת בין יללות שמחה וקינות, חתונות ולוויות. נהר וואד אסוק ממשיך לזרום בתוכה, לא־צפוי, מצנן ומרענן בקיץ ובחורף מתפרץ כמו דרקון לסמטאות, לוקח כמה נשים וילדים וממהר לברוח.

מי שעזב אותה לירושלים וחזר אחרי שנים מצא בה שוב את אותו ספר, אותו סייד ואותו מוהל.

גם באותו לילה מופלא, בו בא המשיח, נשארת ספרו על מקומה. היא מתכוונת להישאר כך לנצח. איש לא העלה על דעתו שבמקום זה, בו עצר הזמן מלכת אלפיים שנה, יתחילו לפתע המחוגים לזוז.

אבל רוח תזזית משונה נושבת כאן לפתע וכמו בטירוף המוני קמים התושבים בזה אחרי זה, אורזים מזוודות ומתחילים ללכת.

הראשונה שעזבה היתה משפחת דוד ציון, שנסעה לחתונת קרובים באלג׳יר, אחר־כך יצאה קבוצת צופים לטיול ולא חזרה, אחריהם התחילו רווקים להיעלם. הצעירות היו הראשונות שהרגישו ויצאו בעקבותיהם. אחר־כך הרצענים טענו, שאין עוד דרישה לנעליים, הפחחים עזבו בסתר אחרי שהתלוננו שאיש כבר לא מתקן מרזבים. מתפללים הלכו בעקבות חזנים, וזמרים בעקבות קהל מעריצים. מקוננות וקברנים לא נמצאו עוד, לאט לאט ננעלו בתי קברות ואנשים חדלו למות.

אחד אחד ובאין רואים חמקו התושבים. גנים, כרמים, חוות, פרדסים ובארות ננטשו. איש לא מוכר ואיש לא קונה. הכל מלא וריק בעת ובעונה אחת.

אחרוני הנוטשים עקרו את המזוזות בבתים, הוציאו את ספרי התורה מארונות הקודש, גלגלו ואתו לדרך, ואת הקרועים גנזו בבתי הקברות.

את הסייד היחיד, משה עולייל, שלא היה צריך סולם וידע לצייר את הכותל המערבי, החזיקו בכוח עד שכל הבתים כמעט נעזבו. גם הספר סוויסו חיכה בסבלנות, עד שתור המסתפרים נגמר. לקח מספריים, מסרק ושתי מכונות גילוח, שם בתיק ונעלם. הותיר אחריו את כיסא הספרים העתיק, את המראות הישנות, בקבוקי הבושם, המגבות והסדינים. לפתע לא שמעו עוד את קולו של הכרוז ברחיבה. גם הוא חמק. כל מי שיצא השאיר את הבית מלא כל טוב ולא היה למי למכור.

המוהל היה היהודי האחרון שנותר בספרו. רבי שמואל חותה. גבר מזוקן כבן מאה, שמל את כל העיר והכיר את כל גבריה, אבות על בנים, דרך אבר הזיכרות. רק ילד מזרעו לא זכה למול, בהיותו אב לשש בנות שלא נישאו מעולם.

הוא היה היחידי שלא הבין מה קורה בעירו. הבית בו גר התרוקן מזמן, הסמטאות הלכו וגוועו, אך דווקא אז התרבו המילות. אנשים מיהרו ללדת והזדרזו למול את ילדיהם לפני הזמן. תור ארוך השתרך ליד ביתו, והוא היה בטוח שהחיים נמשכים. כל יום שחט חמישה־שישה כבשים. הרי ערכו נישואי בזק ומשתאות פרידה זה לזה. ומכל כבש ששחט היה הוא מקבל שליש ורבע. ממש ירח דבש גדול. תקופת פריחה כזאת לא היתה לו במאת שנות חייו!

המיתות כאמור פסקו. לאנשים לא היה זמן למות והחולים, מחשש שישאירו אותם לבד, קמו על רגליהם. הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים לראות, החירשים לשמוע והאילמים לדבר. אכן, הגיעו ימות המשיח. רק תחיית המתים היתה חסרה, ואף היא הגיעה.

שכנו, בנימין עולייל, מת במשתה הפרידה שערך ערב יציאתו. הוא עצמו, ר׳ שלמה חותה, שם לו נוצה ליד האף ולא מצא נשימה. קרא לו ״שמע״, רחץ אותו, עטף בתכריכים והזעיק ארבעה מן היהודים האחרונים, לשאת אותו לבית הקברות. אבל באמצע הדרך, ממש ברחיבה לפני שעוברים את השער, הוא הרים את מכסה הארון, התרומם וצעק מבעד לתכריכים: ״זאת הדרך לירושלים? לאן אתם לוקחים אותי? איפה אני?״ הוא קפץ למטה, הסיר מעליו את הבד הלבן ורץ הביתה, אשתו אחריו, לבש את הז׳לאבה של שבת ורץ איתה לארץ ישראל.

ידיו של המוהל היו מלאות עבודה. בימים אלה רבים מפקידים אצלו את רכושם, באים בערב לביתו, נותנים בידיו יפוי־כוח וממנים אותו לאפוטרופוס על נכסיהם ועל נכסי קרוביהם. הרי אין קונים והעוזבים לא יכולים למכור דבר. הם מעבירים לידידים וקרובים שטרות בעלות על נכסיהם, כדי שיוכלו למכור כשהתנאים ישתפרו. כשגם אלה קמים לנסוע, הם מפקידים את רכושם ואת רכוש חבריהם בידי ידידיהם, וכשאלה עחבים הם מעבירים את הרכוש הלאה, עד שלבסוף מתנקזים כולם בידיו של המוהל.

יש לו כבר ארגז גדול מלא שטרות, שהופכים אותו לבעלים של חצי העיר.

מרבית עדרי הצאן שלו, מחצית השדות, חלקות עצי הזית. הוא גם האפוטרופוס של בתי הכנסת, של הישיבות, בתי הספר, בית האורחים, בית הקברות.

ככל שהתרוקנו הבתים והרחובות, כך התמלא ארגז השטרות שלו. הוא כמעט לא הרגיש אפילו כשאשתו ושש בנותיו עזבו – כל כך היה עסוק, עד שיום אחד אחרי משתה לילה ארוך, כשהתעורר והשקיף בעד החלון החוצה ראה עיר ריקה, והוא גבר יחיד בה. לא אשה. לא ילד. לא זקן. רוח רפאים מהלכת ברחובות. הארגז שלו מתפקע והוא מלך של עיר ריקה.

הדלתות דופקות ברוח, כי אין מי שינעל. הוא עובר מבית כנסת אחד לשני.

אין איש. המזוזות נעקרו, ספרי התורה נלקחו. בית המרחץ ריק. פיוט לא נשמע. הוא עובר ליד בית הרב עמרם, דופק בדלת וקורא לו בשמו: ר׳ עמרם! אבל אין עונה. האור דלוק. התמונות של בעלי הבית על הקירות, שעון הקיר מתקתק, אבל אין איש.

כך גם אצל ר׳ דוד עובדיה, ואצל בוזמימה ויצחק שמחון, שידע לצייר אונייה, ויעקב אלנקווה שנעזב על ידי אשתו וברח מרוב בושה, ויהודה סבוני מוכר הצבעים. כל דיירי ״דרב אלמכזן.

הנהר ממשיך לזרום. הכוכבים דולקים. הירח מחייך. רק העיר איננה. רוח גדולה עברה ושאבה את כל יושביה. רק אותו השאירה. למה דווקא שלמה חותא? אם ירצה לעזוב לא יוכל, הרי עשו אותו אפוטרופוס על כל העיר. בידי מי יפקיד אותה? מה יעשה עם עיר בת אלפיים שנה? יפקיר? יכתוב שטר אפוטרופסות? למי יעביר אותה? מה יעשה המוהל היהודי האחרון שאין לו עוד יהודים למול? מה יעשה אם האבר הזכרי היחיד שנשאר בעיר הוא שלו עצמו?

לקח את החלף והתחיל לחדד אותו על רצועת העור. מחדד ומחדד ומחדד… כל הלכות מילה ושחיטה בראש שלו.

על הקיר מולו תמונות – הוא עם זקן ותרבוש, לידו שבע נשים עם מטפחות פרחוניות ועגילי זהב ובסמוך הארגז מלא כבשים, שדות, בארות, מעיינות, כרמי זיתים, עננים, שמים, עשרה בתי כנסת, מבוך סמטאות, חמישה שערים וחומה, הרבה זהב. ארגז קסמים בן אלפיים שנה!

גמר לחדד, בדק את הלהב על ציפורן הבוהן.

״אה, מושלם״, הוא חשב תוך שהציץ דרך החלון ונוכח לדעת שוב שאין איש, מיהר לשים את החלף בנרתיק ואת הנרתיק תחת בית שחיו, סגר את הדלת, עזב אחריו את הבית ואת ארגז הפלא, נתן הצצה אחרונה בבית הכנסת שלו, התקדם לרחיבה, יצא דרך השער וסגר אחריו את העיר.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

18/06/2021

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר