ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו

ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי  [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]

פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל  [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]

בקסידה של אברהם ח' הלוי, 6 מתוך 11 בתים, מתייחסים לסגולותיו העל טבעיות כמרפא חולים, משוגעים, פגועי נפש, עיוורים, חיגרים, אילמים, משותקים, עקרים ועקרות, ביטויים אלה משקפים את תפיסת הצדיק כמרפא [בתים: א, פזמון, ב, ד, ז, י]  יתר הבתים מתארים את האווירה בהילולה, את ההתכנסות ההמונית, האוהלים, הדלקת הנרות על ציון הצדיק, התפילות ועוד.

הערת המחבר:בסיפור מסע המרגלים נאמר: ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״(יג:כב). רש״י מבאר על פי חז״ל(סוטה לד ע״ב) מדוע הפועל ״ויבא״ הוא בלשון יחיד לעומת ״ויעלו״ שבלשון רבים: ״ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם״. מדברי חז״ל אלה יש שהסיקו שהשתטחות על קברי צדיקים נהגה ורווחה עוד לפני כניסת בני ישראל לכנען. כבר בתלמוד נזכר המנהג לצאת לבית הקברות כדי לעורר רחמי שמים בעת עצירת גשמים (תענית טז ע״א): למה יוצאים לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. בספר הזוהר וכן במדרש: מדרש אגדה אמור נ״ב ״…אבל למת מצווה לצדיקים ולחכמים אין להם טומאה…״. נאמר על הצדיקים שאין הם מטמאים במותם (בניגוד לעמדת התלמוד), ומייחס חשיבות רבה לעלייה לקבר הצדיק. על פי הזוהר, העולה לקבר מתקשר עם נשמת הצדיק, וכך מתעלה(על פרשת וישלח, קסא, א]. גם במדרש מובאת אמירה מעין זו [מדרש משלי ט.],

לסיכום,

במחלוקת הנטושה בין מסתייגים ומחייבים של מוסד העלייה לרגל לקברי צדיקים – בקרב יהדות המערב הפנימי רווחה הגישה העתיקה, הרואה בעליה לקברות צדיקים, סגולה להתעלות רוחנית, ומקום לבקשת בקשות מהאל מתוך תקווה להסתייע בקדושת הצדיק וקדושת מקום קבורתו. היו שראו בקבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מקום קדוש כארץ ישראל. בזוהר ובספרי הקבלה מעודדים עליה לקברי צדיקים ואפילו מתירים לבקש בקשות מן הצדיק (זוהר אחרי דף ע"א), לפי הזוהר האיסור של דרישה למתים אינו קיים על קברי צדיקים, הבקשה מן הצדיק היא שיתפלל בעבור האדם, כיוון שצדיקים במותם נקראים חיים. מתוך ראיה פונקציונליסטית, של אמיל דורקהיים וחבריו ניתן להסביר תופעה זו בתפוצות הגולה, כמענה לצורך חברתי מערכתי. בשל העובדה, שהקהילה היהודית הייתה נטולת צבא או כל מוסד הגנה אחר (מליציה, ארגון התנדבותי להגנה עצמית, המתכנס אד-הוק), התפילה בקברי צדיקים סייעה לקהילה היהודית לחוש תחושת בטחון אישי וקולקטיבי, חוסן, ומקור להתחזקות פסיכולוגית-נפשית, בעת מלחמות בין שושלות מלוכה מתחרות, בין יורשים, בין שבטים מקומיים על משאבים טבעיים (מקורות מים וכו') וגבולות טריטוריאליים ביניהם, בעת רדיפות אנטי יהודיות, כמו בתקופת האל-מוואחידון או מולאי יזיד. החברה בעלת הרוב המוסלמי והמיעוט היהודי תפקדה כמערכת השואפת להתקיים בשיווי משקל. בטחון פיזי ונפשי של כלל הפרטים כולל בני המיעוט- כמו ריבוי אוכלוסין- הוא פונקציה הכרחית להמשך קיומה של החברה. תפילה על קברו של צדיק העניקה למתפללים תחושה של הגנה, התעצמות, אישית וקהילתית ביחס למוסלמים, ביחס לממשל המרכזי, ביחס לשבט או לגוי-השכן המתנכל. טרנר ורעייתו אדית ממנהיגי האנתרופולוגיה הסימבולית, רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר החברתי וההשגחה של הממסד הרבני (כל ממסד דתי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לגרעין המהותי של אמונתו, כמעשה מתבקש בעתות לחץ דתי מצד המוסלמים להתאסלם. כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חשו צורך לחזק ולתחזק את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות של התבדלות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה, בינם והרוב המוסלמי (או הנוצרי). ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו, ואולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס ללא יהודים, בזכות הגנתו העל טבעית של הצדיק. בארבע הקסידות מובעת סגולתם של התפילה והתחנון לסייע למתפלל במצוקותיו ואמונה ביכולתו של הצדיק לרפא ולחולל נסים. סגולתה של התפילה והשפעתה על המציאות, נלמדת מדברי האל לאבימלך מלך גרר (בראשית, כ: ו-ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים …וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב–דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת" בפסוק קצר זה, בניגוד לאלה המפקפקים ביכולתה של התפילה לשנות את מהלך התנהלותו של היקום ואת גורל האדם והאנושות, ה' בכבודו ובעצמו קובע שתפילה אישית, במילותיו הספונטניות של בעל/ת התפילה יש בה כדי להעניק חיים ובהעדרה להמית. משה במלים ספורות מפלל באופן ספונטני: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר, י"ב, י"ג), מבחינה זו התפילה על קברות צדיקים משקפת אמונה של יהודי המערב הפנימי בסגולת התפילה לשנות מציאות, כדבר האל לאבימלך. ואמונה בכוחה לרפא, כבתפילת משה לרפואת מרים ואהרון. בעיקרו של דבר, הקסידות מבטאות שני יסודות תיאולוגיים: אמונה ביכולתה של התפילה להושיע ולשנות את המציאות ואמונה בכוחו הפלאי של הצדיק לרפא אנשים פגועים, להושיע בעת מגפות ומחלות מדבקות, בעת עצירת גשמים ובעתות רעב, בזכות התפילה לה' על קברו. 

הבנת התופעה לעומקה מחייבת בירור והבנת מניעיהם של עולי הרגל. עמידה על מניעיהם של העולים לקברות צדיקים, אינה יכולה להתעלם מהסבר פסיכולוגיסטי. הסבר פסיכולוגיסטי שם לו למטרה לבאר לא רק את הגילויים החיצוניים של התופעה הנחקרת, אלא גם את המניעים של ההתרחשות המתוארת, קרי, המניעים הפנימיים שבמקורה. וכדברי אלעזר טויטו "פרשן פסיכולוגיסטי לא יסתפק בהסברת המשמעות המילונית של דברי הנפש הפועלת או בהסברת המעשים הגלויים שלה, אלא ינסה לחשוף את הסיבות העמוקות של המלים או של המעשים. במלים אחרות, לא רק ״מה״ (תוכן) וה״איך״ (צורה) הם מעניינו של הפרשן, אלא גם ה״מדוע״ (סיבה) וה״למה״ (תכלית). מניעים אלה, פעמים הם מודעים לנפש הפועלת עצמה ופעמים אינם מודעים לה." העולים לקברות צדיקים רואים במעשה העליה, בתלאות הדרך ובשהייה בקרבת הציון בו קבור הצדיק ובהשתתפות בהילולה לעילוי נשמתו, מדיום להתעלות רוחנית, מדיום לתקשר עם בורא עולם, כדי להתפלל ולבקש בקשות למען עצמם ולמען קרוביהם.

ירושלים 2017

ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו

ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי  [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]

פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל  [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]

עמוד 61