השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:

״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

2 תגובות על השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר