עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

מי אתה ישראל מיר

 

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

המשך מפוסט קודם…..

הם יושבים על סלעים ורגבי עפר בהפסקות הדרך ומפטפטים. ההתרגשות ניכרת על פניהם. זו הצופה אירועים חשובים והרי סכנות. שפת הדיבור השלטת היא יידיש. החייל הביישן ויפה התואר, מהעיר פס, העונה לשם יעקב ממן, מסב עם חבריו שלמה-סלומון, לימים יצחקי, מהעיר מקנס הסמוכה, ופרוספר אוחיון, לימים אשר, מקזבלנקה, ועם שייקה וידבסקי מקרקוב. המרוקאים מדברים ביניהם בשפה הצרפתית. יעקב, בעל התפיסה המהירה לקליטת שפות, שלמד יידיש בקפריסין, מדבר עם שייקה בשפתו זו. כך הוא מרגיש ביתר שאת את שותפות הגורל. למרות שלא עבר את השואה, חש יעקב עמוק בתוכו את הצער על אסון בלתי נתפס של חלק גדול מעמו. הוא ממשיך לספוג משייקה, כפי שעשה עוד מימי שהותם בקפריסין, עוד ועוד סיפורי זוועה, של אובדן כבד מנשוא. ואז מגיעה ההזדהות המלאה, זו שאינה יכולה להיות שלמה אלא עם דו-שיח בשפת היידיש.

״מגיעים עד לדרך לירושלים ולא יכולים להתקרב אליה״ רוטן יעקב בנימה של תסכול.

״כמו משה שהגיע עד הר נבו ומשם ראה את הארץ ולא נכנס אליה״ מגיב סלומון, שעוד מבית הספר במקנס היה ידען בתנ״ך. יעקב מתרגם לשייקה ביידיש את השיח הצרפתי.

״דווקא בשביל זה הביאו אותנו לכאן, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים״ מעיר שייקה. אומר ליעקב ביידיש שהוא מעדיף לחיות עם הערבים מאשר עם הגרמנים. יעקב מתרגם לסלומון ולפרוספר.

״מה לעשות, עכשיו הם האויבים שלנו, למרות שהם בני דודנו״ אומר פרוספר. שייקה מחכך בסנטרו במחווה ספקני.

״כן. אבל המלחמה תיגמר מתי שהוא ואנחנו נצטרך לחיות איתם בשלום״ מעיר שייקה. הפעם סולומון הוא זה שמפליט אנחה של ספקנות.

״האם אני שומע יידיש?״ נשמע קול מאחוריהם. נער ג׳ינג׳י מנומש וחייכני, עם פני תינוק, מתקרב אליהם. מסתכל על שייקה.

״הו, הנה יצחק רוטשטיין הג׳ינג׳י״ קורא יעקב.

״ווס מאכסט דו?״ מה שלומך, זורק רוטשטיין לחברה בלשון יחיד.

שייקה מביט בו ומחייך.

״אם אתה שואל לשלומנו אז צריך לומר ׳וואס מאכט איר׳״ מעיר לו שייקה. רוטשטיין מסמיק. שייקה מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם החברה בכפר הרא״ה, שם פטפט איתו שייקה ביידיש. רוטשטיין מהנהן ומסיט למצחו את כובע הסירה הפלמחניקי. עיניו הבהירות בוהקות במין ברק של שמחה וגילוי. יעקב זורק לו כמה משפטים ביידיש ומוסיף: ״מיר זענען אלע געזונט״, שלומנו טוב. רוטשטיין חוכך כפיו, מאדים כמו גזר ומתקפל מצחוק.

״תראו את השוורץ הזה, היידיש שלו משתפרת פלאים״ נלהב רוטשטיין.

״בינתיים היידיש שלו יותר טובה משלך״ מחמיא שייקה ליעקב חברו. רוטשטיין נד בראשו, הוא הלא יליד הארץ שאת מעט היידיש שלו למד מהוריו. הוא מסיר את הכובע מראשו וחובט בו בירכו במין מחווה של פליאה והסכמה. אחר כן הוא מתיישב לידם.

כולם משתתקים לפתע. נענים לקריאה.

״חבריה, תקשיבו״. קולה של אישה תמיד מסב את תשומת לבם המיוחדת של גברים. גילה, מתוך מגמה ציונית ורצון לנטיעת אהבת הארץ בלבם, מתחילה להסביר דברים על שער הגיא ומקורותיו התנכיים. היא דוגלת בגישה שצריך להכיר את הארץ ואת שורשי העם היהודי שישב ויושב בה. זאת כדי להילחם עליה מתוך אהבה והכרה, ועל בסיס רעיון וזיקה היסטורית. היא מציינת ששער הגיא מכונה גם ׳שער האימה׳ או ׳שער הגיהינום׳, בגלל האבידות הכבדות שספגו השיירות בדרך לירושלים. אומרת שלמוות כינויים רבים. לא, היא מבהירה, אין לה כוונה לייאש אותם, לרפות את ידיהם. היא פשוט מציגה בעיה שיש לפתור אותה. יעקב מעיר שבשבילו זה יהיה השער לגן העדן, משום שהוא מוביל לירושלים. גילה מחייכת והחברים צוחקים. גילה מציינת שהשיר ׳באב אל-ואד׳ הוקדש ללוחמי שער-הגיא וכי הגדודים האלה, אותם היא מובילה, יכולים גם כן להיכלל בהגדרה זו של לוחמים, למרות שמרביתם עדיין לא ירו ירייה בודדה אחת לעבר האויב.

״אני לא אוהב להשוויץ אבל כבר סיפרתי לך שיריתי הרבה, כשעבדתי אצל האמריקאים במחנה שלהם בעיר רבט״ לוחש יעקב לסלומון.

״ז׳אקי״ פונה סלומון ליעקב בכינויו הצרפתי, כשהוא מטלטל את ראשו במחווה של

התרפקות על זיכרונות ילדות ״אתה יודע מה אני אוהב אצלך?…״ ״מה אתה לא אוהב אצלי?״ מגיב יעקב במהופך ומחייך.

״לא, קשה לי למצוא משהו שאני לא אוהב אצלך״ נוהה סלומון אחריו, אבל מה שאני כן אוהב אצלך זו הענווה, האופי הרגוע שלך, והכי הכי זו האהבה שלך לחיים, ליופי בכול, באישה, בטבע, באדם ובנפשו של האדם..״.

״אתה מתפלסף ומגזים, חברי היקר, עם הדברים היפים שלך״ נבוך יעקב. סלומון מחייך בסיפוק כאומר: לפי התגובה שלך אני יודע שאני צודק.

ב.

המנוחה הקצרה מגיעה לסיומה. הצועדים קמים וממשיכים עד למשאבות התחתונות שהזרימו את המים למשאבות העליונות שליד קיבוץ שורש, מקום מושבו של כפר הפורעים הערבי ׳סריס׳. משם דחפו המשאבות הלאה את המים לירושלים. המשאבות שהקימו הבריטים בשנת 1936 היו נתונות לחבלות מצד ערביי הסביבה ולכן הוצבה בזמנו על גג בניין המשאבות עמדת שמירה בריטית. לא מזמן עברה העמדה לידי יחידות הפלמ״ח ואף הם לא החזיקו בה ממושכות. חלק מפלוגות חטיבת הראל ממתינות שם למשאיות שיסיעו אותם הלאה לקריית ענבים. החברה של גילה נכנסים לתוך הבניין ומשוטטים בין המשאבות המושבתות. בוחנים את הכתלים. קוראים את הכתוביות באנגלית, שהותירו החיילים הבריטים על הקירות. מישהו מהכותבים מבטא את געגועיו העזים לביתו. אחר כותב מילים לאהובתו. החבר׳ה עולים לגג ובוחנים את נופי גבעות שער הגיא. הסקרנים שבהם נכנסים למבנה העמדה המלבני שעל הגג ומשקיפים מבעד לאשנבים ולחרכי הירי המקיפים אותו. לאחר שהם יורדים למטה נושא רוטשטיין את עיניו לכרכוב הבניין ומבחין שם ברישום גרפיטי, שנכתב באבן זפת. הוא מזהה את שמו של אחד מלוחמי חטיבת הראל שליווה שיירות לירושלים. בשולי הקיר, סמוך לגג, נרשם: ״ברוך ג׳מילי, פ״ת פלמ״ח 1948״. הוא מסב את תשומת לבו של יעקב ממן לרישום. יעקב חושב על הצורך הזה של הנצחה על קירות. מביט בכיתוב ובוחן את תגובתם של סלומון ופרוספר שמגביהים מבט לשם ומחייכים.

״מה הוא מלכלך את הקירות״ מוחה סלומון בנימה מבודחת.

״למה לא, זה דווקא יפה. אולי הוא יחטוף איזה כדור במהלך הקרבות? אז לפחות שיזכרו אותו ככה״ אומר פרוספר. יעקב מהנהן.

״אני מסכים עם פרוספר״ אומר יעקב ״אני חושב שהכיתוב הזה הוא כמו זיכרון והנצחה. למשל כול החיילים האלה שמקום קבורתם לא ידוע, כמו ששמעתי מהסיפורים של המפקדים כאן. אם הם היו רושמים את שמם על הקיר, אז לפחות זה היה בשבילם כמו מצבה וזיכרון ולא כחללים ששוכבים מתחת למצבה ריקה, ללא שם וזיהוי. אלמונים שמקום קבורתם לא נודע ואף אחד לא יכול לבכות על קברם ולהניח שם זרי פרחים. תחשבו על זה״

״כמה שאתה רומנטי, יעקב״, מקניט רוטשטיין והנמשים שלו נדלקים כמו נורות נוצצות. סלומון מהנהן. שייקה שותק וחושב על כול קדושי השואה שלא זכו לא למצבה ולא לכיתוב. ששמם נחקק בשמיים בטבעות של עשן.

המסע הרגלי המתיש אמור להסתיים בקיבוץ קריית ענבים. שם הם מיועדים לשבת זמנית כחיל מצב, המיועד כתגבורת ליחידות פורצי הדרך לירושלים. במהלך כול המסע הרגלי נושא יעקב מבטים לעצי האורן הכהים שקרני ירח מנקדים מטבעות של כסף בקצות עלי המחט שלהם. הוא מלקט בעיניו רסיסי אור כלואים, המבצבצים מבין חופות הצמרות. מהרהר בימי עננה של מלחמה. הוא נוגע בסלעים ונושם את האוויר הצח והצונן של הרי ירושלים. הוא נזכר בקייטנות של ימי ילדותו ונעוריו המוקדמים. מבית הספר ׳אליאנס׳ בעיר פס היו לוקחים אותם לעיירת הנופש היפהפייה ׳איפרן. זו המוקפת ביערות אשוח וארזים, נושמת אוויר הרים, טובלת בירוק עד ואפופה באווירה שוויצרית. הוא בוחן עכשיו את מכנסיו הקצרים, את הנעליים הצבאיות וחולצת החאקי, המזכירים לו את מדי הצופים של אז. תוחב את אצבעותיו לתוך החגורה האמריקאית שלו ואומר לשייקה, שבסיום המלחמה הוא יחרוש רגלי את הארץ, לאורכה ולרוחבה, עם תרמיל אלפיני על הגב. ינשום אוויר של בריאות, כמו זה של הרי ירושלים, ישרוק שירי ארץ ישראל וירגיש שהוא מרחף. שייקה אומר שהוא מצטרף. יעקב מגלה לו שהוא באמת צריך חבר למסע. הם תוקעים כף. שפת היידיש המשותפת להם יוצרת ביניהם מעין ברית אחים, כמו חולקים סוד אישי משותף.

הם מגיעים. יעקב היה רוצה שהדרך תתמשך לה עד אין סוף. יש בזה איזו תחושה של שחרור מתגבר. משהו מן החלום שאינו נגמר. אבל עכשיו הם כאן בקיבוץ, קריית ענבים. פלנטה אחרת, ביתה של חטיבת הראל ובסיס הקבע שלה. בה ממוקמים חייליה, בקצה הדרומי של הקיבוץ, בתוך מבנה אחד והרבה אוהלים. נכון לעכשיו יושבים שם שני גדודים. כאן פוגשת גילה כמה מחבריה בפלמ״ח. ביניהם הרבה מאלה שהכירה בתור ׳צנחנים׳, שהוא הכינוי לטירונים של הפלמ״ח, ועתה הם כבר לוחמים מנוסים. התגבורת של גילה מגיעה במועדה. זאת לאור מצב של דלדול בכוח האדם של החטיבה לאחר קורבנות רבים. ימי האימונים הראשונים לא נמשכים זמן רב ואנשיה של גילה משובצים במחזור הכללי של הגדוד. הם מגיעים לפנות בוקר הישר לחדר האוכל. שם מכבדים אותם בתה ובעוגיות. מההרים ברקע נשמעים הדים עזים של התפוצצויות פגזים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר