קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

קהילות-תאפילאלת

פרק אחד עשרה: בין המצרים

מבוא

שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.

פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו, בשבת שלפני הצום.

בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.

הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.

א. תקופת בין המצרים

תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.

ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות

כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.

ג. תיקון חצות היומי

כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.

חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:

יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.

יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.

יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.

קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.

הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.

ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי'  ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:

נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן

וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה

שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'

כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר