יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

 

 

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

אַוִוילִי בְּלְוִויל עלָא מָא זְרָאלִי, חִין דְכֵל לְעְדוּ תְבְּדֵּדל חָאלִי,

בְּדְכוּל נְבוּזַרָאדַן יִכְלִי הֶיכָאלִי, מָא נְלְבֵס לְבִּיֵיד דוּן לְכְּחָאלִי.

בֵּאַמֵר לְקוֹדְּרָא יִפְנִּניהוּם פִי מֵרָּרא,

בְּלְכִיוּל תְרְדַח וּבְּכֵּתַרת צִיִיָאח.

קינה על ירושלים כשנכנס נבוזרדאן בשעריה

אללי לי ביללות מה אירע לי, בפרוץ האויב שונתה מעלתי,

נכנס נבוזראדן להחריב היכלי, לבן לא אלבש אלא שחור אפלתי.

בפקודת בורא העולם, נצטווה להשמיד במחי יד,

בסוסים רומסים וברוב צווחות מכל צד.

נזל בקוואמו אודאר בלצוואר, באמר אררחמאן יחסאבלו דוואר,

כממם יפנניהום פי סאעא ייא חודדאר, יקתלהום כבאר ווסגאר,

סאגו לפרסאן, וכתרת לגומאן, בדכול לעדו מא עוול בררבח.

נחת בעצמתו והקיף החומות, במאמר הרחמן על הבריות,

זמם לכלותם בשעה אחת, ימיתם גדולים וקטנים לבלי היות.

דהרו הפרשים ורבו הקלגסים, חילות הצורר המנצחים נכנסים.

ייא רבבי מולאיי וואס האד לגמרא, דאזתעלא אולאדכ פי מררא,

חין זאהום לעדו בלקום לחמרא, כלאהום וורזעת בלאדהום

קאל יימחיהום וואלא ייעפו עליהום

מא יכללי מננהום לא מלאח וואלא קבאח.

אלוהי ריבוני! מה הגזירה חלפה על בניך גם הפעם, השיגה האויב עם אדומי, החריבם והפך ארצם. למחות זכרם ולא לחמול עליהם, לא יותיר מהם לא טובים ולא רעים.

מדדו ידיהום גרקו לביבאן, דכלו לזנוד כי מחאל לחיוואן,

קדדאם בית לקודס עמלו דיוואן, באמר סולטאן נבוזראדן.

בדכול לממזר בדבוח לכנזיר,

פי מודע לארון דדי פיה אללוואח.

הושיטו ידיהם וקרעו השערים, פרצו הגדודים כחיות השדה,

על יד המקדש ערכו מועצות, בפקודת הכובש נבוזראדן הרודה.

משנכנס הממזר ונשחט החזיר המבעית,

במעמד ארון קודש ובו לוחות הברית.

נדק ססולטאן וואמר ללחורואץ, גיידהום בגיוד לחדיד ווננחאס, לא תדדבוהום בכור, לא תעטיווהום בררסאס, פי סאעא קטעו רראס. מגיידין דבחוהום, פי למזאבל תרמיווהום, ודאזו לכול עלא לרוואח.

הביע המלך הורה לחכמים, כבל אותם באזיקי נחושת וברזל, אל תירו באבני קלע או אבני הברד, עירפו ראשי בני ישראל. כבולים טבוחים ולאשפתות השליכום, כך תעשו לכל בני ברית.

שדדוהום פי לרבאג מתל לגנם, בדאוו בלעוללאמא, תניוו בלכוהנים, סדדו תלמידים מעא לחזזאנים, וודבחו ננסא מעא לבאנים. ווה ווה עליהום עלא מא סאר ביהום, ייא חסרא חכמוהום כיף ננחל פלזבאח.

כלאום במכלאות כמו הצאן, התחילו במלומדים ושנו בכוהנים, תפסו תלמידים וגם משוררים, רצחו נשים על פני הבנים. אויה ואבוי עליהם, ועל מה שנתרחש להם, כאשר תפסום כמו דבורים בכוורותיהם.

הווד לעדו אוסאף בעיניה, הזז ואסו וודחכ ווסייר בידיה, עלא מזייא נגזי פי סאע נפנניה, נקטעו ידדיה מעא רזליה, זאהום בלזנחאן, אוכתרת לגומאן, באמר סולטאן נבוזראדן.

ירד הצורר והביט בעיניו, זקף ראשו, צחק ונופף בידיו, בבואי לעם הזה מהר אשמידו, אקטע ידיו וגם רגליו, בא להם בכנפיים ובריבוי גייסות, בפקודת נבוזראדן ואמריו.

בססנאסל רבטוהום מתל לזדייאן, לקוייאד לכבאר מעא אצצובייאן, ווסלת אננובא ללעזבאת ווצובייאן, זהקו תמאנין אלף הרבו ללעורבאן לקאווהום מן בעיד עתקוהום, בלקדד לזמאל, ווכחרתו מלאח.

בשלשלאות קשרום כמו תיישים, יחד גדולי שופטים עם שובבים, הגיע תור הבתולות והבחורים, נמלטו שמונים אלף ברחו לערבים, פגשום התיימרו לסעוד אותם, בבשר גמלים ומלחים רבים.

נדהו ללעורבאן עתקונא בלמא, עינינא דלאמו וולסננא סאר פחמא. פיסאע דככלוהום כול וואחד פי כימא מא זאדו עליהום חחתא כלמא בלגרב מנפוכין והומא בלעטש מדבוחין חללו לגרב פי חלוקהום וומשאוו לרוואח.

אמרו לערבים: הרווינו מים, כי חשכו עינינו ולשוננו כפחם, מהר הכניסו אותם כל אחד לאוהל מחניק וחם. לא הוסיפו דבר עימם, ולא מלה ודברים, בנאדות נפוחים, והם תשושים מצמאונם, פתחו הנאדות לחלל פיהם, נחנקו ופרחו נשמותם.

ייא לזוואד לעדו מאזאל מא קאדא, וודבבאחין דבחוהום פכל איבדא, וולכיול תזרי עליהום זייאדא, זראוו זאבוהום מן טריק בעידא. זברוהום זיעאנין והומא ברוצהום ערייאנין, והומא משאכן לכול זראח.

האויב טרם כילה, והטובחים שחטום ברוב חשק ומרץ. ורוכבי הסוס דלקו אחריהם, הביאו כל נמלט מכל ארץ. מצאום מזי רעב וגופם עירום וערייה, והם מסכנים פצועים עם מכה טרייה.

וואזיוו תתעזזבו מא זרא ייא חודדאר, מן צבאח חחתא לדדוהאר, מא כללאוו לא נתא וואלא דכר, מא כקאוו גיר לטורס וונסא לעוואר. אממא לעוואחק תתרמאוו פלבייאר יעטיוו לוואלדיהום וואלא מן ייאתיהום חתחא בכאוו ססמאוואת, וותקוואוו לרייאח.

באו והביטו בפלאים, מבוקר ועד צהרי הימים, לא הותירו זכר ולא נקבה, שרדו רק נשים סומות ואילמים, ואילו הבתולות לחשכת הבורות הושלכו אי־לאן, פנו להוריהם, ומי יענן בקוראן, עד כי השמים הזילו דמעות, וסערו רוחות וענן.

צאת סולטאן וודפד עיניה ללאה לעאלי וועלאס פדדית קאוומב וכללית דארב כאלי האדא מא עמלת לדדי מא עמלו עמאלי אממא אנא כאפר בללאה מחלי, אילב כתתפת ידדייא, ומתא תגפר לכטייא, ופהאד לרוואח דדי קתלת נתי תסמח.

נזדעק המלך ונשא עיניו, ושאל אלוהי מרום, מדוע הכחדת אומתך, נהרס זבולך בלי מקום. ענהו: כך עוללתי לאלה אשר לא עבדו עבודתי, אמר לו המלך: הלוא אני כופר, ולא באלהותך אמונתי,ואם ידי לאחור אכבול, ותבטל כל קנס ותכפר מעלי, ועל הנפשות האלה שהרגתי, תעביר מחילתך עלי.

פי תנאדהו לאבות וזאוו לנביא, בססרע אטלב יספע ללאה רבבי, חין ראה מולאנא קאל, אטלב ייא חאביבי. קאללו טלבת מננכ תעפי עלא תבקיית צאבי חין סמעו אלמאכייא, אוצייחו בננדיב אולבכא, חתתא סוואדו שמאוואת וותקוואוו לריאח.

נתעוררו האבות ובאו לנביא, התחנן לתפילה ואולי האל, כאשר ראהו ריבוננו אמר לו: בקש יקירי ונביאי. אמר הנביא: משאלתי היא, יהמו רחמיך על שארית תינוקות, וכאשר שמעו המלאכים, צווחו במספד ובכיות, נתקדרו פני שמים ונתעצמו בסופות.

חמקו אטטיור פי סמא והוואוו, עלא בית לקודס מן כתרח אדדאוו, נכלאת ייא חצרא ווקאוומהא נזלאוו. וולחוש וותעאלב פי יירעאוו באיין לומאם יינדללו, וופלשעאב יינקטלו, יידפלו פי אוזזההום עסייא ווצבאח.

חגו הצפודים ברקיע וריחפו מעל המקדש מרוב אורו וחילו, אויה לנו כי נחרב, וכל משכימי פתחו הוגלו מזבולו. שועלים ותנים יהלכו בו, ובין האומות העם יושב בשפלו, במורדות ההר ייהרגו, יירקו בפניהם השכם והערב.

זינאת ליהום שאעא קאלו הייא, וואלא ערפו באיין ללאה מול דדונייא, בוה בוה מא זרא בלקום לעממייא, אללי מא קבלו כלאם נביא זכריה. כול יום כאן יזיהום, וכא יבררח עליהום, תכבבע פי סארייא, וונצדוה כיף נציר אללוואח.

יפתה להם שעתם התגאו בכוחם, וכבר לא ידעו מנהיג העולם, אוי ואבוי על אסון זה העם, לא קיבלו תוכחת זכריה נביאם. בכל יום הופיע בינותם, חוזר וקורא חזונו בקולות, ומזעמם טמן עצמו בעמוד, נסרוהו כנסירת הלוחות.

קאלו לומאם לכיר נקטע עליהום, לבהז וונאוור ללי כאן עליהום, ווליום ייא חצרא קתלו נביהום, וסארו לעביד ייחכמו פיהום. אללאה ייא רבבי תפאזילי קלבי, פי קריב תרסללננא למשיח.

נתלחשו העמים כי חדלה שפעתם, הועד הוד הזוהר שננסך להם, והיום ברוע מעלל רצחו נביאם, עבדים זרים מושלים בהם, אלוהים, הרחב דעתנו אמצנו וחזקנו, ובקרוב שלח לנו משיח צדקנו.

אילאכ ייא רבבי טלבת בננייא, תכליהום כיף כלית בית המקדש דגייא.

ווחנא נייתנא אילאכ קווייא, תאמר עלא בית המקדש תנזל מבנייא, וויזיוו בני משה, ויזמעו כלל מן הווא גאשי, בזהד מן כאלק לכסוד מעא אררוואח.

ממך אלוהי, אבקש בקשה חנונה בתמימות, החרב אויבינו, כפי שהמקדש הרסת במהירות, בטחוננו בך עצום הוא, צווה וירד מקדשך בנוי לתלפיות. ויבואו אנשי בני משה, וייקבצו המוני נפוצות, בעוצמת יוצר הבריות ונשמות ורוחות.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר