יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל-הפלג הפטריוטי־המרוקני.

הפלג הפטריוטי־המרוקני

תופעה יוצאת דופן, אך מאלפת בייחודה קשורה ביחסם של יהודי המלאח לסולטן מרוקו, מוחמד החמישי. הכל, אפילו מוסא, מרגישים בלבם אהבה לסמל השלטון המרוקני המסורתי, והוא משמש מושא להערצה הן מצד היהודים והן מצד המוסלמים. ארמנד נזכר, למשל, כי בלילות שבהם ישב הסולטן בגלות מדגסקאר פשטה ב״מדינה״ השמועה לפיה מופיעה דמותו בלילות בירח ושם – ממרום – הוא משקיף על נתיניו. פולחן שלם התפתח אז בלילות. העם, מוסלמים כיהודים, נהג להצטופף על הגגות ולהתבונן בדמות המלך הנשקפת אליהם מהירח, בגלימתו המסורתית. ארמנד מעיד שאף הוא הביט השמיימה ועל אף חינוכו הצרפתי לא היתה אמונתו במראה פחותה מזו של שכניו.

גם הירשברג נתקל ביחסם האוהד של יהודים כלפי מוחמד החמישי, אם כי מזווית שונה. לפני שהגיע לקזבלנקה הוא שהה ימים מספר בפאס, בה התגורר המלומד המוסלמי, השייך עבד אל חיי אל־כיתאני, ראש מסדר ה״כיתאניה״. הירשברג ביקש לבקר אותו, אף שאישים מהקהילה היהודית הפצירו בו להימנע מכך. הגורמים להתנגדותם של אנשי הקהילה באים לביטוי בשורות הבאות:

■ מתוניס הבאתי את מכתב המלצה אל ראש ה׳כיתאניה', אחת הכיתות הדתיות־מיסטיות במארוקו, שהשפעתן גדולה באותה ארץ. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב מאורגנים ב׳טריקה׳, מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על־ידי ההמונים, בדומה לכיתות החסידים עם הרביים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מארוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב׳טריקה׳ השונות. בעבר לא היתה ה׳כיתאניה׳ דווקא מהכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם ימים, שעשיתי במארוקו עלתה לגדולה, מאחר שבקירבה אורגנה ההתנגדות לרוח ה׳ריפורמות', שביקש הסולטאן מוחמר בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגים דתיים שפסקו, כי לפי ה׳שרע', הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן. בראשם עמד פרופיסור במסגד ׳קרוויין עבד אללה אל־דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. אליו הצטרף המכובד בו אל־ערבי אל־עלוי, נצר מגזע השריפים; והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל־ח אל־כיתאני ראש ה׳כיתאניה׳, שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן תאמי אל־גלווי, פאשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המארוקנית – את שבטי הברברים. על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמר בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפה אל כיסא הסולטאנים במארוקו.

(הירשברג, תשי״ז, עמוד 86

מקטע זה עולה בעיית הקונפליקטים הפנימיים בקרב העילית המוסלמית, ועל רקע זו ברורה הסתייגות מארחיו של הירשברג בפאס מכוונתו לבקר אצל ראש מסדר הכיתאניה מדובר בראש מסדר מוסלמי, שרוב חבריו ברברים, שנתן יד לניסיונות השלטון הצרפת לעצור את הגל הלאומי המרוקני על־ידי הדחת מוחמר החמישי, הגלייתו למדגאסקר והעלאץ סולטן אחר, מוחמר בן־עראפה, על כיסאו. הצרפתים, מסתבר, ניצלו את היריבויות הפנימיות בין ערבים לברברים על־מנת לדכא את הסולטן החוקי, שנראה כי נטה כלפי התנועוה הלאומית, האופוזיציונית לשלטון הזר. בפרספקטיבה היסטורית מתברר, כי לזהירות שהפגינו ראשי קהילת פאס היה מקום. שכן, הדחת הסולטן נתנה את האות לפריצת השלב האחרון

והאלים ביותר של המאבק המרוקני לשחרור. הדחת מוחמר החמישי נתפסה בראש ובראשונה כפגיעה בדת וגרמה לאיחודם של ערבים וברברים כאחד נגד השלטון הצרפתי.

האסלאם התגלה אפוא כדבק העיקרי של הלאומיות המרוקנית, דבק שמרירותו וחריפותו הופנו מכאן ואילך נגד הצרפתים. מבחינה זו, יושבי המלאח בקזבלנקה עמדו מחוץ לטווח ההשפעה של גורם מרכזי זה – הלאומיות המרוקנית. עם זאת, נשאלת השאלה, האם לא אפשר היה לגייסם לתנועה הלאומית מכוחם של גורמים אחרים? למשל, הרי אפשר היה לזכות באהדתם לסמלה של התנועה – הסולטן מוחמר – מתוקף היותם שותפים להערצת המלך.

דא עקא, שבשעת משבר זו נחשפו כיווני הנאמנויות בקרב קבוצות ההנהגה השונות של המיעוט היהודי. כך, למשל, הקהילה שאירחה את הירשברג בפאס, התנגדה לביקור אצל השייך אל־כיתאני בשל אהדתה לסולטן הגולה. הירשברג אף מציין שהזדמן לו לגלות את אותות האהדה גם בצפרו, העיר השכנה לפאס. לעומת זאת, האישים היהודיים שהיו מקורבים ביותר לשלטון ברבאט, ובראשם המפקח על המוסדות היהודים במדינה, מורים בוטבול, ניסו לרתום את ועדי הקהילות לתמוך בצעדים נגד מוחמד החמישי. הקהילות היהודיות הללו, כאמור בדו״ח של דיבון, פעלו במסגרת ארגון־גג, שנקרא ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו" (להלן: מקימ״ר); היה זה ארגון מרכזי שהנציבות הצרפתית שלטה בו באמצעות בני־בריתה מקרב אנשי ההנהגה. לפי עדותו של מזכיר מקימ״ר באותה עת, ז׳אק דהאן, התגלע קונפליקט אפילו בקרב בני־הברית, שחלקם האמינו כבר אז בניצחון הממשמש ובא של התנועה הלאומית. הוא עצמו נמנה עם האחרונים, ולכן ניסה לנווט את מקימ״ר לנקוט עמדה נייטרלית בפרשה.

המקורות המונחים לפנינו אינם מאפשרים לאמוד במדויק את טיבו של הסכסוך בין תומכי הסולטן המודח בן־יוסוף לבין המצדדים בשלטונות הצרפתיים בין כתלי מקימ״ר.[ ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו"] ואולם, יש לשער כי למחלוקת היתה זיקה לתמורה מעניינת שהתחוללה באותה עת בהנהגה היהודית במרוקו: הופעתו של פלג רפורמיסטי־מערבי חדש בציבור היהודי בקהילה – יהודים פטריוטים־מרוקנים.

הופעתם של יהודים פטריוטים־מרוקנים היתה צפויה במידה רבה. הרי הזכרנו שאחד מסימני התמורות בתפוצות היהודיות הוא שההנהגה הרפורמיסטית של המיעוט היהודי מגלה נטיות פטריוטיות־מקומיות. כזכור, הנהגה זו מייצגת את החוגים היותר אמידים והיותר מתמערבים של התפוצה והללו מבקשים לעודד את הזדהותם של היהודים המקומיים עם התנועה הלאומית המקומית. מרוקו לא יצאה מכלל זה, ולכן היה זה צפוי שפעילי הפלג הפטריוטי החדש לא יקומו מהמלאח, אלא מקרב שורות הבורגנות היהודית.

הפלג הפטריוטי־המרוקני בעילית הרפורמיסטית לא האריך ימים. תקופת החיוניות של חבריו ומייסדיו היתה קצרה. הואיל ופלג זה עדיין לא זכה למחקר חסרים פרטים רבים על המנהיגים ועל פעילותם. אף־על־פי־כן אפשר לשרטט בקצרה את דיוקנו של הפלג הזה בתקופה המעניינת אותנו, שלהי קיץ 1955, ערב חזרתו של הסולטן מהגלות, או בלשונו של ארמנד, ״ירידתו מן הירח״.

מספר הפעילים שאפשר לכלול אותם בעילית הפוליטית שהזדהתה עם תנועת הלאומיות המרוקנית היה קטן ביותר. אומנם, בשלב מסוים נעשה ניסיון להקים מפלגה יהודית בעלת אוריינטציה מרוקנית־לאומנית,  Mouvement National Marocain, אך מייסדה, איש העסקים ג׳ו אוחנה, לא הצליח לסחוף אחריו ציבור תומכים גדול. עצם הצורך לייסד מפלגה יהודית־מרוקנית לאומית נפרדת הצביע על הקשיים שהתעוררו בשילוב המיעוט היהודי בתנועת השחרור הכללית. אגב, ההיסוס לא היה שמור רק ליהודים, גם ה״אסתקלאל״, המפלגה הלאומית־המרוקנית המרכזית, התלבטה בשאלה האם יש לעודד את הצטרפותם של היהודים לשורותיה.

בסתיו 1955 יצא הקונגרס של ה״אסתקלאל״ בהכרזת שוויון שהופנתה לאוכלוסיה היהודית,

ואז הורה אוחנה על פירוק בדל־מפלגתו והצטרפות תומכיה למפלגה. באותה עת פעלו במחנה הלאומי־המרוקני שתי מפלגות נוספות: ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״ (Parti Démocratique de l'indépendance), שייצגה חוגים ליבראליים־בורגניים, מצומצמים למדי.

היא לא היתה מפלגת המונים כמו ה״אסתקלאל״, וגם בה היו חברים יהודים אחדים, רובם ככולם ממרומי החברה היהודית המקומית; מפלגה אחרת ייצגה את התנועה הקומוניסטית,

תנועה קטנה עוד יותר, שבין חבריה היו גם כמה פעילים יהודים, ועיקר פעילותם היה במחתרת.

מספרם של כל החברים היהודים שלקחו חלק במפלגות הלאומיות־המרוקניות הוערך בתקופה מעט מאוחרת יותר בכמאתיים פעילים. אף שהפטריוטים המרוקניים באוכלוסיה היהודית היו מעטים, הרי שהשפעתם בזירה הציבורית באותם ימים גברה והם הצליחו להרחיב את שורותיהם באופן בולט. העיתונות היומית בחודשים נובמבר־דצמבר – ימי שובו של הסולטן לארצו והרכבת הממשלה המרוקנית הראשונה – מלאה ידיעות על תסיסתם: כנסים, הצהרות פומביות, השתדלויות אצל גורמי השלטון החדשים, וכך הלאה. אגב, להשתדלויות היו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לנסות להשפיע על עיצוב המדיניות של מרוקו העצמאית ביחס לקיומו של המנגנון הקהילתי היהודי במדינה; חלק מציבור הפטריוטים היהודיים ביקש לבטל את סממני הקיום היהודי־הייחודי ותבע לנקוט מדיניות שתביא לאלתר לאינטגרציה של היהודים בכלל האוכלוסיה המרוקנית; לכן גם העלו את הדרישה לבטל את משטר הקהילות ואת מועצת הקהילות היהודיות במדינה, הגוף שכבר נזכר לעיל ואשר ייצג את האוכלוסייה היהודית בתקופת השלטון הצרפתי.

המטרה הנוספת להשתדלויות היתה קשורה בניסיון למנות שר יהודי בממשלה המרוקנית העצמאית הראשונה. המינוי היה מובטח והוצהר על־ידי ראש הממשלה, מבארכ בקאעי, אך לא נקבעה זהותו של השר שהיה אמור לקבל את תיק התקשורת. הפטריוטים היהודים־ המרוקניים, שברובם נמנו עם מחנה ה״אסתקלאל,״ המפלגה הלאומית הקיצונית, חששו שמא ימנה המלך אדם שאינו נמנה עם חוגם הקטן. הם השמיעו אפוא קולות רמים בזכות בחירתו של מי, ״אשר הוכיח מזה שנים את נאמנותו לעקרון האינטגרציה״, ולא מקרב ״המצטרפים החדשים״ לצד הלאומי־המרוקני המנצח.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני