החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס
. הנישואין
- אתן רוצות לספר לי איך עורבים את הנישואין אצלנו בפאס, אתן הצווחות את הצהלולים?
- ברצון רב! בקרוב החתונה שלך, אליהו! האל יאריך את חייה של אמך רחמה כדי שתשתתף בשמחתך.
יום ראשון שלפני השבוע של החתונהש מכנים אותו ״יום היריעה הלבנה״. בערב אנו לוקחות מבית החתן לבית הכלה מגש של סוכריות וקערה של חינה כתושה. מקבלים את פנינו בעוגיות ״פאליבי״, בתה ובריבת פרות, מאפרות את הכלה ומורחות לה חינה על ראשה ומלפפות אותו בבד לבן. את היריעה הלבנה שאגו לוקחות אנו קושרות בה שבעה קשרים מסביב לבטנו של החתן ואומרות לו שלא יריב ולא יצא לטייל בלילות עד לליל החופה, שבו מתירים לו את הקשרים.
ביום שבת אנו המצהללות הולכות לבית החתן בבוקר ומשמיעות לו צהלולים לפני שיצא לבית הכנסת. כשאנו מסיימות אנו לוקחות את הילדות שנאספות בבית החתן אל בית הכלה בליווי צהלולים. שם נותנים להן סוכריות ועוגיות ״פאליבי״, ולאחר מכן הן חוזרות לבתיהן.
אנו חוזרות לבית החתן ומוצאות שם רבנים שותים מאחיא ומלווים אותה בחמוצים, ושרים פיוטים לכבוד החתן. החתן הולך בליווי חבריו לבית הכלה; אנו מלוות אותו בצהלולים. הוא נשאר שם. מכבדים את הנוכחים בתה ובעוגיות ״פאליבי״. החתן מנשק ידיים, ומעניקים לזה שליווה אותו קוביית סוכר. לאחר מכן בית החתן ובית הכלה סועדים יחד, וביניהם החתן והכלה לבושים בבגדים נאים. בערב הנשים יוצאות ומזמינות לטקסי יום ראשון שנקרא יום תקייל [=יום ההכנות הארוך], שמתקיימים בבית הכלה. יום שבת זה אנו מכנים אותו בשם סבת אר־ראי [=שבת ההתייעצות].
ביום ראשון בבוקר אנו לוקחות מגש של סוכריות ומגש של חינה לא כתושה לבית הבלה. בערב אנו מלוות בצהלולים את הנשים מבית החתן אל בית הכלה. לוקחות אתנו ביצה רכה, דבש וצמר גפן וכן קופסה של תכשיטי זהב. אנו שוברות את הביצה שבתון צמר הגפן על ראש הכלה ואומרות לה ״מזל טוב!״. סמוך לחמש בערב נאספות כל הנשים לבושות בשמלות משי ומטפחות קשורות לראשיהן. הנגנים באים ואתם זמרת ששרה שירי דזירי [־שמקורם באלג׳יריה] ומתחילים לנגן ולשיר שירים נפלאים. מכינים לנו תה ומחלקים לנו ריבה, ולאחר מכן מגישים לנו עוגיות שקדים ועוגיות בצורת מעטפות, ולבסוף מחלקים לנו גלידת פרות לפני שאנו הולכות הביתה.
ביום שני בערב עורכים את ליל החינה. ערב זה כולו נפלא. הנשים באות לבית הכלה לבושות יפה כולן בשמלות המשי שלהן עם חגורות משובצות חוטי זהב וכסף ועדויות בתכשיטי זהב: עגילים, עמידים, מחרוזות פנינים וטבעות משובעות יהלומים. יושבים על מרבדים נמוכים במו בסלון מוסלמי, השטיחים פרוסים על הרצפה ולידם כריות משי. בבל פינה מונחים מגשים מלאים בכוסות מאחיא ובחמוצים. החתן בא עם כל חבריו כשהם לבושים לבוש של מוסלמים: ג׳לאביה ממשי וכן מצנפת. הכלה באה מאופרת ולבושה שמלת משי ועדויה במטבע זהב משובץ ביהלום, ויושבת ליד החתן וחבריו. כל הערב הנגנים מנגנים והזמרות שרות, וכשמישהו רוצה לעזוב מכריזים על המתנה שהוא מייעד להם. אחד הנגנים מקבל את המתנה ואומר בקול רם: ״מתנה זו היא של פלוני שהעניק אותה לכבוד החתן והכלה ולכבוד הנוכחים כולם – עשרים פרנק. יוסיף לו האל מטובו!״. עם שחר הנשים המזוואראת [־הנשואות בפעם הראשונה וחיות לצד בעליהן] מורחות חינה לכלה; גם לבנות שנשארו ערות הן מורחות חינה על הידיים ועל הרגליים.
ביום שלישי מציגים את הנדוניה של הכלה, והרבנים והשמאים מעריכים את עלויותיה וליד כל חפץ רושמים את מחירו. לבסוף לוקחים את הנדוניה לבית החתן ומזמינים את הנשים לבוא לראותה. בלילה באים הפייטנים לשיר פיוטים בבית החתן, ומתלווה אליהם הספר. בזמן שזה מספר את החתן ואת חבריו שרים פיוטים ומשמיעים צהלולים לכבודם. לקראת חצות אנו מלוות את הכלה למקווה במחיאות כפיים קצובות ובשירים. הנשים נכנסות אתה למקווה, וכשהיא יוצאת הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים וחמותה אתן ובידיה נר לבן; הנשים שרות לה: ״הנה הנר הגיע אליה, שלחה לה אותו חמותה״״.
ביום רביעי בבוקר לוקחים את הכלה ומושיבים אותה על כיסא. באות נשים זקנות ועורכות לה טקס אזלומין ושרות לה: ״סרקי, סרקי״״. בערב, מלווים את הכלה בתהלוכה עם נגנים ועם רבנים ומובילים אותה אל בית החתן. כשמגיעים לבית החתן בא הרב וליד שני עדים קורא את הכתובה, שמוזכרים בה אבות החתן ואבות הכלה. לאחר מכן מקדש הרב על היין, והחתן והכלה טועמים מכוס הקידוש. החתן עונד לכלתו טבעת באצבע השנייה של היד הימנית, ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מביאים קנקן או ספל מלא בחלב ומזליפים על החתן והכלה.
בלילה, ליל הנישואין, מסדרים את חדר החתן ומציבים באמצעו שולחן גדול. על השולחן שמים קערה של תפאיה, שהוא מרק הכולל בשר עוף, פתיתי ביצים טרופות וחתיכות שומן. לאחר מכן מגישים מיני קינוח, תבשילים, משקאות, פרות ועוגיות מכל סוג. אנו קוראות לגברים ולנשים שיבואו להתפעל מן השולחן, ונועלות את דלת החדר על החתן והכלה. ביתר החדרים הנגנים מנגנים והרווקים ידידיו של החתן ניגשים אל דלת החדר שבו שוהה החתן ואומרים בקול רם:
״תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מן התפאיה.
תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מבשר העוף.
שמור נא לי מן העוגיות, שמור לי מן הסוכריות.
תן לי לטעום, הו ידידי״.
למחרת בצהריים עורכים את טקס המתנות. גברים ונשים יושבים סביב שולחן גדול עמוס בעוגיות, בקערות ריבה ובמקטרות של קטורת, וחבריו של החתן וחברותיה של הכלה מביאים לה מתנות מכל סוג. ישנם גם כאלה שמעניקים מתנות כסף. מי שיוצא לוקח אתו את מנת העוגיות שלו בתוך נייר לבן.
ישנן משפחות שלאחר החתונה מקיימות את מנהג ה״צדקה״. ידידי החתן מזמינים אותו לביתם כדי שיהיה אורח כבוד שלהם. החתן יוצא להסתובב עם חביריו, שעורכים לו ביקורים בבתיהם. כשהוא עומד לעזוב הם מעניקים לו מתנת כסף, מעשרים עד מאה פרנק.
- האם בימים עברו היו מנהגים נוספים על אלה?
- כן! ביום שלישי בלילה לאחר שיצאה הכלה מן המקווה היו עורכים את טקס ״מצא אישה״. היו מלבישים לחתן לבוש של מוסלמים, בגד עליון רחב ומצנפת, ומרכיבים אותו על סוס כמו מלך. חבריו ליוו אותו כשהם לבושים כמו שוטרים ואומרים לו ״יברך האל את חיי אדוני!״ ומניפים למולו מטפחות משי, ואחדים מהם צעקו אחריו: ״אנו עלינו לרגל ובאנו, ונעלינו בידינו״״״.
וכן ערכו את טקס אל־עאגפא. לאחר החתונה היו מעלים את הכלה לגג ומלבישים אותה דברים של זקנות: מטפחת ראש עם שולי זהב, צמות שחורות מלאכותיות וכן חגורה רחבה משובצת בחוטי זהב. לאחר מכן התיישבו ושתו תה בזמן שהנגנים ניגנו.
ושכחנו לספר לך, אתה היקר לנו, על הטורנה־בודה [=חזרה על החופה]. לאחר שהכלה היתה לאשת איש, חמישה עשר יום לאחר מכן היו מלווים אותה לבית הוריה, ולאחר כשבוע היו לוקחים אותה למקווה ומאפרים אותה ומלווים אותה עד לבית החתן במגשים מלאים עוגיות וסוכריות. לילה זה היו מבלים אותו כמו ליל הנישואין.
החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס