יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.

סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.

למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:

 ״מעלת כבודו

מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.

עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.

ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.

עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״

התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.

לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.

לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.

לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:

״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."

המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:

״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״

כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.

״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״

שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.

הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.

האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.

ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר