האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.
גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.
בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״
גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.
לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!
אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.
ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.
סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.
מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.
יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415