Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Saints communs aux musulmans, aux juifs et aux chrétiens.
Certains saints sont communs à plusieurs religions monothéistes ; parmi eux, il en est d’origine juive ou chrétienne, qui se sont en quelque sorte imposés par leurs mérites aux musulmans, comme si ces derniers, si riches pourtant en marabouts, n’eussent pour rien au monde consenti à se priver de l’intercession de personnages aussi remarquables par leurs vertus surnaturelles. Cette observation, que l’on peut faire en Orient comme en Occident, est frappante dans certaines localités du Maghreb.
A Tlemcen, les juives et les musulmanes vont faire des sacrifices au tombeau de Sîdî Ya'qoûb et demander au marabout de leur faire avoir des enfants. D’après les Israélites de Tlemcen, Sîdî Ya'qoûb aurait été juif d’origine; mais le fait que les femmes juives revêtent le costume musulman, pour se rendre au tombeau du saint, n’est pas favorable à cette prétention.
Il y a à Fez, à ce qui m’a été rapporté, le tombeau d’une sainte juive, Sol Achouel, à laquelle les musulmans rendent un culte. Cette juive subit, dit-on, le martyre à Fez plutôt que d’abjurer la foi de ses pères.
Le tombeau de St-Louis, près de Tunis, est encore vénéré par les musulmans. A Alger, un vieux marabout, que l’abbé Bargès connaissait particulièrement, avait adressé un curieux ex-voto à la Vierge et l’avait fixé dans une niche où se trouvait la statue de la Madone, dans la cathédrale d’Alger. Doutté rappelle à ce propos que la cathédrale d’Alger est une ancienne mosquée, et que la niche en question était l’ancien mih’rab de la mosquée, au-dessous duquel était gravé en lettres d’or un des versets du Coran où il est parlé de Marie (Sour. III, 32)-.
mih’rab- Niche au centre du mur d’une mosquée, indiquant la direction de La Mecque.
Hiérarchie des saints.
Le nombre des saints et des saintes est si considerable qu’il s’y est établi de toute nécessité une sorte de hiérarchie, bien que, dans l’Islâm, on ne trouve point, comme dans d’autres religions, une série de grades determines dans l’échelle des marabouts. Il est vrai de dire que, dans la religion musulmane, c’est la voix populaire qui béatifie et canonise; aucune autorité religieuse constituée ne prononce sur la qualité et le degré de sainteté.
Il y a des saints de toutes catégories. Il y en a de sordides et de pouilleux; il en est d’autres riches et vivant en grands seigneurs. Les uns sont de bas étage, les autres sont des princes; il en est même, au Maroc, qui ont adopté pour insigne le parasol, comme le sultan. Nous verrons des exemples des uns et des autres dans la suite de ce travail.
Certains saints sont mis incontestablement au-dessus de la foule des autres, bien que la tendance de chaque région ou de chaque localité soit de proclamer le sien le premier et le plus puissant de tous.
C'est ainsi qu’au Maroc, dans le nord du moins, Moûlaye Idrîs, fondateur de Fez, est vénéré au même degré que le Prophète. Mais de tous les saints de l’Islâm, aussi bien au Maghreb qu’ailleurs, le plus grand et celui dont l’intercession est considérée comme omnipotente, dans le sens métaphysique du mot, est sans contredit Sîdî 'Abdel-qàder el-Djîlànî, qui a fondé l’ordre religieux des Qàdriyya.
Don des miracles.
Les saints possèdent la Karàma « faveur divine, » et, par elle, ils reçoivent le don des miracles, le Taçarrouf .
La Baraka « bénédiction » est une parcelle de la grâce divine qui a été accordée par Dieu au marabout, et que ce dernier peut passer à ses descendants; cette baraka se transmet par la salive. De là l’usage des marabouts de cracher dans la bouche de leurs disciples, pour leur donner l’initiation, et dans la bouche de ceux qui viennent les implorer, pour leur communiquer à eux aussi la baraka.
Comme dans toutes les religions qui croient pleinement au surnaturel, dans l'islàm le don des miracles n'est pas simplement échu en partage aux saints du passé. Les miracles sont de tous les temps et les marabouts vivants en accomplissent autant que ceux qui sont morts depuis des années ou des siècles.
On retrouve dans les légendes des saints de l'Islâm tous les genres possibles et toutes les catégories imaginables de miracles, tels qu’on les constate dans les autres religions.
Nous ne signalerons ici que quelques miracles typiques; nous aurons d'ailleurs l’occasion d’en mentionner d’autres, plus loin, en exposant la légende de quelques saints.
Un don par excellence des marabouts est celui de l’ubiquité. Les musulmans l’attribuent à un grand nombre de leurs saints et nous l’avons vu étendu même à la dépouille mortelle et au tombeau de plusieurs d’entre eux. Voici un exemple caractéristique du don d’ubiquité.
Le saint marocain Sîdî 1-h’âdjdj Qenboûr, enterré au village d’Ez-Zàouia, a été vu le même jour, à la même heure, faisant sa prière dans deux endroits très éloignés l’un de l’autre; c’était un vendredi. Tandis que la foule le contemplait se prosternant dans la mosquée d’El-Andalous à Fez, au même instant les habitants d’Ez-Zâouia étaient frappés de la ferveur avec laquelle il adressait à Dieu sa prière dans leur petite mosquée '.
La puissance des saints se manifeste, entre autres faits surnaturels par le déplacement de choses d'un poids énorme, des rochers par exemple. C’est ainsi que Sîdî Salem, le saint de Tizza, en Algérie, pour confondre de son imposture un faux marabout, ordonna aux sept rochers, qui se dressaient sur les hauteurs dominant l’oued Tizza, de descendre dans la vallée. A sa voix, les rochers s’ébranlèrent et se lancèrent dans la direction que leur avait dite le marabout. Sîdî Salem donna l’ordre à six de ces rochers de s’arrêter à ses pieds, ce qu’ils firent. Quant au septième, qui était énorme, il alla écraser le faux marabout, puis il demeura fixé sur le lieu même où avait disparu le malheureux.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,הרב משה אסולין שמיר
לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},
היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,
מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,
במשנת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
מאת הרב משה אסולין שמיר
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,
ושמרתם ועשיתם אותם,
ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)
רבנו-אור-החיים-הק' שואל על שלושת הביטויים הנ"ל:
התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון",
או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".
וכן, השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד,
כמתחייב מבחינה תחבירית.
מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?
על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק' – שבע תשובות.
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם –
ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.
עקב = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.
"עקב" – שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה – יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטו "כל בה" – "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".
בעצם, זוהי הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.
"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.
הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.
בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".
הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.
כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).
הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.
כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).
א. השמחה האמיתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".
דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).
השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?
בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).
רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:
"הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".
וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.
ב. השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".
ג. השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.
המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".
כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.
ד. "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)
שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".
על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".
ה. הקיום בא"י בבחינת "החסד" – בזכות קיום המצוות.
רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?
רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.
ו. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות. כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.
"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).
הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".
יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.
ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.
בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.
רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.
במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".
רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.
רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:
"וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".
יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,
טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:
א. ביטחון כלכלי – מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
ב. ביטחון רפואי – מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').
רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".
רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.
רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).
מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.
"והסיר יהוה ממך כל חולי".
רב אומר: 'כל חלי' – "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.
בעל הטורים: "כל חלי" – גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.
ג. ביטחון צבאי – מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:
"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').
"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.
כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.
רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".
המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.
ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.
ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.
הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?
רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.
להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.
הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":
אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות. אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.
הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.
כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".
נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:
"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /
כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.
רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /
אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".
עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /
בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".
עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],
ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.
לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".
גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":
שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.
החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.
החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.
חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.
בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.
לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].
אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.
יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל. יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).
דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.
על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.
יעקב אבינו [מלשון עקב], ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.
חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.
האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.
דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)
ברכת השפע בארץ ישראל:
"כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')
"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:
אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;
אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.
ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,
עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).
הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב?
רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).
השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו מתקיים: "לא תחסר כל בה".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".
"ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).
ברכת המזון מן התורה.
"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).
- "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
- "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
- "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.
את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.
את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.
את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.
את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.
כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).
ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".
ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.
רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר: ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".
לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".
הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.
רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.
"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,
כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…
וברכת את יהוה אלוהיך,
על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).
הניסיון – במן ובפרנסה.
1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.
- 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
- 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
- 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
- 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
- 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
- 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).
מטרת המן:
א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).
ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן"
ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).
- "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
א. רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).
תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".
כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.
ב. רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.
ג. רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
ד. רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).
ה. בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
ו. רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".
"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".
2 "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –
כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".
"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).
האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".
האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.
במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.
לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,
כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.
הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.
מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.
למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.
מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.
"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).
כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.
כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.
"כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:
- למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).
שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?
"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).
"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה" = פרנסה טובה בא"י.
נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?
רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.
- רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".
- רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.
כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.
- רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".
רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?
לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול. משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).
חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.
לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה" – כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים. וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".
רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".
הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".
רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".
לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.
מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':
עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.
את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:
א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.
ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.
ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.
רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה".
הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')
כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.
גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.
פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).
כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.
"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,
וזכרת את יהוה אלהיך –
כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).
סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.
מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".
אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?
התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך- כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.
הר"ן = רבנו נסים (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.
רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.
החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.
לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.
הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.
הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.
מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.
ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.
הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:
עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.
הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).
בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :
"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.
לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד).
אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,
מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אראנו נפלאות"
לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.
ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,
כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,
ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.
רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.
גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.
הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.
רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.
רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:
"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".
תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט).
מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב, ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.
הגבירים רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו, עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.
על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.
בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:
רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.
בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.
הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".
אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.
גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל. הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.
רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".
הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים"– פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה", "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.
הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.
רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .
העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:
ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.
על חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:
"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,
כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.
שבת שלום ומבורך –
ביקרא דאורייתא – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891
בתחילת 1891 הגיעו ידיעות ללונדון על גירוש כ 700-600 יהודים מהכפרים Eloojan, Ait Abdallah, Emintanout. אלה שוכנים באזור הסוס, לרגלי הרי האטלס, כשני ימי הליכה ממוגדור. עתה אימין-תאנות Imin-Tanout, השוכן 47 ק״מ דרומית לעיר שישואה (Sheshowa ,Chichaoua). זה המקום הגדול יותר בין שלושתם. ככל הידוע אינו נזכר במקורות יהודיים, ולא פורסם עליו דבר, פרט לעובדה שבקרבתו מצויים ארבעה קברים קדושים. הפרטים הידועים לנו הם מדיווחיו של המיסיונר אלי זרביב יליד קונסטנטין שהתנצר ב-1860 בגיל עשרים, ופעל בשירות האגודה: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews החל ב־1875 במוגדור בראשותו של ג׳ימס ברנט גינצבורג, ומשנת 1886 עמד בראש המשלחת המיסיונרית של אגודה זו עד פטירתו ב 1919.
הוא ביקר באימין-תאנות לראשונה באוקטובר 1886 ושוב ב-1899. הוא כותב כי זה כפר מרכזי לגוש של ארבעה חמישה כפרים. במקום גרות 75 משפחות יהודיות עניות במלאח, יש להם בית כנסת המשמש מקום תפילה גם ל-250 יהודים מהסביבה הבאים לשם ליום כיפור, באשר אין להם בתי כנסת.
בביקורו הבא ב־1899 אמד את מספר המשפחות היהודיו ב -50. שני מיסיונרים שליחי אגודה אחרת מאנגליה ביקרו ב-1899 בעשרים ואחד כפרים בהרי האטלס, ביניהם באימין- תאנות. לדבריהם נפגשו עם יהודים, ביניהם עם ״רבנים״.
הגדרה לא ברורה, וספק אם אמנם היו שם חכמים. על פקודה לגרושם של יהודים משלשת הכפרים דווח לראשונה ב 25 בפברואר 1891 על ידי יהודי מהכפר אלוג׳אן ( דרומית מזרחית לשישואה ) בשם אוחה קסלאסי שהיה סוכנו של יעקב ש. לוי במקום. לוי סוחר אמיד במוגדור, מקורב לקונסול הבריטי בעיר ותורגמנו העביר את המידע, וכך הגיע לדיפלומטים הבריטיים לועד שליחי הקהילות באנגליה.
לדבריו, פקד המשנה למושל בעקבות הוראה מהסולטאן, על יהודי שלושת הכפרים הנ״ל לנטוש את בתיהם מיד.מספרם בין 600 ל 700 נפש, המתלוננים שהחורף הקשה יגרום סבל רב לילדים ולזקנים. בהמשך מביא נימוק כלכלי: אם הסוחרים מביניהם לא יורשו לחזור לבתיהם ולהמשיך במסחרם, כי אז לא יוכלו להחזיר את חובם לסוחרי מוגאדור אתם הם קשורים בקשרי סחר.)
אם נחלק את מספר המגורשים לפי 7-6 נפשות למשפחה, הרי מספר המשפחות היה כמאה. מספרים אלה תואמים את האומדנים של המיסיונרים על מספר היהודים באימין-תאנות בשנות ה 80 וה 90, ושל הגברים בכפרים הסמוכים כפי שהזכרנו.
התורגמן היהודי העביר העתק מכתב זה לקונסול הבריטי במוגדור צ׳רלס פאייטון.Payton זה כתב ב 27 בפברואר לממונה עליו שגריר בריטניה במארוקו ויליאם קירבי גרין.W. K. Green לדבריו יהודים הגרים בשלשה מלאחים באזור הסוס מאוימים בגרוש, והוא פונה אליו כדי שישיג ביטול, או לפחות דחיית הפקודה האכזרית.
אין הכותב מסתפק בנימוק ההומניטארי, אלא הוסיף שיש גם אינטרס כלכלי ביזמה. כי יש בין היהודים הנ״ל החייבים כסף לסוחרים הבריטיים במוגדור. פאייטון פנה (ב-4 במרס) גם לקונסול הכללי של בריטניה והממונה על השגרירות הרברט וייט H.E. White, ומזכיר את יזמתו של מר לוי, וכן שגם שגריר צרפת, מר פאטרנוטרה Paternotreשיצא לפגישה עם הסולטאן, התבקש להתערב בנושא זה ולהפעיל השפעתו.
בסיום מופיעה הערה האומרת שלעומת הצפיפות הרבה השוררת במוגדור ובמראכש, והבקשות החוזרות למרחב נוסף למגורי יהודים, מוזר שקהילות שלמות ייהפכו לחסרי בית ומקומות מגוריהם יתרוקנו. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות המללאח במוגאדור הגיעה בממוצע ל – 4 -5 נפשות בחדר.
הרחבת המללאח במוגדור נידונה כבר בעת ביקורו של מונטיפיורי אצל הסולטאן בתחילת שנת 1864. משנות ה – 60 ועד ה – 90 הייתה התכתבות בין הקהילות היהודיות המוגאדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות המקומיים והבריטיים בקשר לעזרה לשיפור התנאים הסניטריים במללאח טהרחבתו. הפרטים בתיקים אלה של משרד החוץ הבריטי.
מר וייט כתב עשרה ימים לאחר מכן לווזיר לענייני חוץ סיד אמפדל גארניט. הוא חוזר על הפרטים כפי שנמסרו לו, ומבקש שיביא את הדבר לתשומת לבו של הסולטאן ״אשר ידוע ביחסו הנדיב כלפי נתיניו היהודים״, ומבקש שהסולטאן יורה לסגן המושל לבטל את הפקודה.
ואם אמנם יש סיבה משכנעת לעזיבתם, יש לתת להם זמן מתאים לחיסול ענייניהם. ועתה הוא עובר לנזק שעלול להיגרם לאוצר המלכות, בהנחה שזה גורם משכנע. אם לא יינתן להם זמן מתאים, והגרוש הוא מידי, אזי המקומיים החייבים כסף לסוחרים הבריטים במוגדור לא יחזירו החובות, ואם אלה לא יקבלו את המגיע להם, ידרשו ששלטונות מארוקו יפצו אותם על הנזק.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ג-1891
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eldaudi- Adjiman Abrekhek
אברכיך-Abrekhekh
Aberkhekh, Aberjej
Appellatif non identifié
בו אברכיך Ben Abrekhekh –
Même que l’anteriéur, précédé de l’indice de filiation
בן אגורייאן-Ben Agurian
Ben Agurian Ben Agouriane, Ben Aghurian
אגוראCe nom semble être un dérivé judéo-phénicien ou judéo-berbère du terme chaldéen «agora» (Autel, fortin). (Comp. au grec ancien oq'opa , lieu public d’assemblement où les sacrifices avaient lieu et au berbère «anghur» et «agrur» enclos) et «agrawa» avec le sens d’assemblée, de réunion)
Dans l’Antiquité, les tribus judéo-berbères et judéo-phéniciennes étaient gouvernées militairement et religieusement par des chefs issus de clans de Cohanim. Ces clans de prêtres, qui ont donné plusieurs dynasties, vivaient dans des camps retranchés, avec leur oracle et un autel, :appelés ] «Agora», où le peuple venait apporter des sacrifices
D’après Nahum Schlouschz (Judéo-Hellcnes et Judéo-Berbères, Récherches sur les Origines des Juifs et du Judaïsme en Afrique), les papyrus d’origine juive découverts à Eléphantine et à Syène (l’Assouan actuel), démontrent d’une façon bien catégorique l’existence d’une colonie juive établie en Egypte dès le temps de Xerxès (471 avant J. C.)… Cette colonie possédait déjà son «Agora». D’ailleurs, on sait qu’Onias, descendant du grand-prêtre de Jérusalem, était venu fonder lui aussi le célèbre Temple d’Egypte, à la suite des persécutions qui ravagèrent la Palestine au Ile s. avant l’ère chrétienne.
La survivance des «agora» semble se maintenir au Maroc dans le culte des grottes et des tombeaux des saints qui sont devenus des lieux de pèlerinages juifs et musulmans.
D’autre part, il ne faut pas oublier queغور «Ghur» (grotte, terre basse) est le terme par lequel les Arabes désignaient la Phénicie et dans ce cas אגורייאן «Agurian» pourrait bien se traduire par «Troglodyte» ou «Phénicien».
Rappelons également que אגור «Agur», dont le sens est «assembler» était le nom du compilateur d’une série de proverbes contenus dans le Chapitre XXX du Livre des Proverbes dans la Bible. D’après la Agadah, ce nom symbolisait la poursuite de la sagesse et serait une des épithètes par lesquelles le Roi Salomon était identifié. Si cette étymologie devait être prise en considération, אגורייאן «Agurian» signifierait celui qui aspire à la sagesse ou la possède.
Le Talmud et le Midrash nous ont légué les noms similaires de גוריון Gurion, בן גוריון Ben Gurion (Yer. Kidd. IV, 14; Gitt., 56), בר גוריון Bar Gurion (Gen. R. XXVI, 12), בן גוריא Ben Guria (Kidd. 76 b; Shab. 66), בר גוריא Bar Guria (Niddah 55) et מרין Gurian (Yer. Kidd. IV, 14)׳ dont quelques-uns se conservent encore.
Ce nom figure dans les anciens documents espagnols sous la graphie de Gorren.
Don Abraham Gorren et d’autres Juifs d’Uclès figurent comme vendeurs d’une maison en leur nom et au nom de l’Aljama de leur ville suivant acte du 14 novembre 1463 (Baer II, 195).
אג׳ימאן Ajiman:
Adjiman, Adjimane, Ajimane, Azimane
Nous ignorons le sens et l’origine de ce nom porté par une célèbre famille turque dont plusieurs membres furent Intendants Généraux et trésoriers des Janissaires. Parmi eux, se distinguèrent Meïr Ajiman,, personnalité très influente auprès du sultan de Turquie, Sélim III. As sassiné par un Janissaire, ainsi que ses successeurs, le frères Barukh,, Jacob et Isaac
La famille Ajimane s’est établie au Maroc au début du XXe s.
Eliyahu Ajiman, un des dirigeants de la Communauté de Constantinople au XVIIe s. Célèbre philantrope, il jouissait de l’estime et de la considération des autorités turques et gagna le respect et l’amour׳ de ses coreligionnaires par les nombreuses oeuvres de bien qu’il entreprit
Yeshaya Ajiman, intendant-trésorier des sultans Mohammed I,. Othman III et Mustapha III au XVIIe s. Il protégea les sciences et les études rabbiniques et se distingua par sa générosité et l’aide apportée à ses coreligionnaires en toutes occasions
Yeshaya Ajiman, riche notable de la Communauté de Constantinople. En 1820, se rendit à Jérusalem et fonda une maison d’accueil à. Jaffa, près de la mer, pour servir d’hébergement aux voyag eurs et migrants juifs se rendant à Jérusalem
Barukh Ajiman, fils de Yeshaya, riche notable de Constantinople, ayant ouvert la souscription en faveur d’une école rabbinique à Firenze avec un don de 1800 groush turcs, vers 1820
Eddadssi, Dadsi, Eldadsi الدادصي אדאדסי
Ethnique du Dadès, province dans le bassin de l’Oued Draa, au sud du Maroc.
Saadiah Eddadsi, «Zaddiq» dont le tombeau aux environs de Melilla fait l’objet de pèlerinages annuels.
Addaoudi, Aldaudi, Aldaoudi, الداودي אדאוודי
Eddaudi, Edaoudi, Eldaudi, Eldaoudi, Daudi, Daoudi, Dawdi
Nom arabe relatif à David: «le Davidien» ou «le descendant de׳ David». On le trouve au Moyen Age en Espagne sous la forme Adodi. Autre graphie: אלדאוודי
La famille Eddaudi est, d’après les chroniqueurs juifs du Moyen Age, descendante de Hiskiyah, petit-fils de David ben Zakkay, lui-même descendant du roi David, qui succéda à Hay Gaon comme président du Gaonat.
Lorsque David fut jeté en prison à la suite d’intrigues formées contre lui, il envoya ses deux fils en Espagne auprès de Rabbi Joseph ben Samuel Ha-Nagid, conseiller du roi Badis de Grenade. Lors des massacres de cette ville en 1066, l’un d’eux se réfugia à Saragosse où il se maria et eut des enfants. Ses enfants s’établirent en Castille et parmi eux on peut citer Rabbi Hiyya Ben Eddaudi, mort en Castille et enterré à Léon vers 1157
Hiyya Eddaudi, poète liturgique mort en Castille en 1151, descendant de Hiskiyah, naci de Babylone. De nombreux Sélihot portant la signature sont contenus dans les Mahsors de Tlemcen, d'Oran, d’Avignon et dans le Rituel Séphardi. Deux de ses compositions furent publiées dans Betulat bat Yehudah par S. D. Luzzato qui le confondit avec Hiyya-ha-Ma'arabi
David Adodi est mentionné dans une lettre de Don Pedro II, roi d’Aragon adessée à l’«Aljama» de Huesca en date du 17 Janvier 1212
Sa’adia Dawdi figure dans de nombreuses quittances et autres documents de Majorque dans l’année 1378. Millás, «Albaranes Mallorquines». «Sefarad» IV (1041) 275-286
Jacob Edaudi, rabbin à Marrakech
Mokhluf Edaudi, rabbin de Marrakech, mort à Jérusalem en 1910 à l’âge de 58 ans. Auteur de nombreux ouvrages encore inédits
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eldaudi– Adjiman Abrekhek
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.
למה רבו לוחמי
שיר על מלחמות ישראל.
מלים: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לחן:
מצרי — נָהְווָנְד — סָאחְלִי
לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי, לָמָּה רַבּוֹ זוֹעֲמִי,
הַאִם לֹא כְּדַאי הוּא לִי, לִחְיוֹת שָׁלֵו בִּגְבוּלִי.
יַחְדָּו שֹׁית שָׁתוּ עָלַי, צִבְאוֹת חַיְתוֹ שָׂדַי.
כִּי שָׁם רַבּוֹ חַלְלַי, וּפְצוּעִים לִי בְּלִי דַּי.
אוֹהֲבֵי צֶדֶק יְרִיבוּן. עִם חוֹמְסַי עַד כִּי יְשׁוּבוּן
מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר. (למה וְכוּ').
אָנָה אֵלֵכָה לִמְנוּחָה. אִם לֹא אֶל־בֵּית אָבִי.
כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי.
וְאִם כֵּן בּוֹשׁוּ יוֹשְׁבֵי רֹאשׁ , כָּל קוֹרְאֵי תִּגָּר חָפוּ רֹאשׁ
מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר (למה וְכוּ')
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי
La famille Marciano -Ben Ako
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un maître prodigieux qui exerça une autorité incontestable. Farouche partisan de la Torah et des cercles étudiants, il porta haut le flambeau du Judaïsme et fonda à Sefrou une académie d’études religieuses Vézot Lihouda à la mémoire de son frère Yéhouda. Toujours alerte, il ne ménagea ni sa fortune ni sa santé pour porter secours aux Juifs et non-juifs. Il aima la compagnie des rabbins et se fit l'ami intime de Rabbi Yossef Hacohen Sabban Z.TS.L. Il fut incarcéré injustement en 5663 (1902) par des rebelles musulmans. Il décéda en 5666 (1905). Ses enfants sont :
David -Yossef-Tsion-Rahamim-Aharon-Avraham-Hayim -Rafael-Slitna-Aouicha
Rabbi Itshac Marciano Ben Ako
Cet homme fortuné et religieux nourrit fidèlement les pauvres, et soutint de nombreuses personnes déchues ou dans le besoin. Ses enfants se nomment :
Chlomo-David-Chimon-Moche Saïda-Maha-Mrima-Stira
Rabbi Yehouda Marciano Ben Ako
Cette personne fut un riche négociant qui ne fit que suivre les sentiers du droit chemin. Pieux et fervent, il eut le coeur sur la main et, à sa mort, il légua un héritage que son frère employa en partie pour créer l’académie d’études religieuses Vézot Lihouda à Sefrou. Ses filles se nomment :
Saoûda-Louïha-Aouïcha
Rabbi Yaâkov Marciano Ben Ako
L'hospitalité de ce rabbin fut proverbiale. En outre, son aide inestimable et sa droiture à toute épreuve, rendirent son souvenir impérissable. Le nom de ses enfants fut :
Aharon-Yéhouda-Avraham-Moché-David-Aouïcha-Mrima-Slitna-Zhari
Rabbi Chimon Marciano Ben Ako
De tempérament fin et délicat mais aussi intrépide, ce philanthrope inlassable fut toujours le premier à faire l’aumône. ïl fut alerte jour et nuit selon les besoins de ses frères. Directeur de la Hevra Kadicba, il fut le fidèle gardien des morts et entretint le cimetière. De front, il assuma la direction du mouvement religieux Confrerie de Rabbin.Ses enfants se prenomment:
Avraham-Yosscf-Moche-Saïda-Maha-Louïha
Rabbi Moché Marciano Ben Ako
Cet être fut un homme franc et sincère qui ne cessa pas de cumuler les bonnes actions, surtout dans le domaine de l’hospitalité. Le prénom de ses enfants est :
David -Aharon-Yossef-Rahamim-Maha
Rabbi Itshac Marciano Ben Ako
Cette personne fut un être intelligent et lucide» singulièrement altruiste et bienveillant. ïl adhéra aveuglément aux commandements de la Torah. Le nom de ses enfants est :
Chlomo-Nouna-Aouïcha
Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako
Ce rabbin n’aspire qu’à faire de bonnes actions. Il fait preuve d’une grande prodigalité. Ses enfants sont :
Chmouel-Avraham-Moché-Mordékhaï-Itshac-Yéhouda-Aouïcha-Mrima-Saoûda
Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako
Ce fut un homme raffiné et délicat qui ne laissa aucune progéniture.
Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako
Ce fut un être prompt à faire de bonnes actions. Fidèle à son Créateur et fidèle à ses semblables, il acquiert l’estime de tous et de toutes. Le prénom de ses enfants fut :
Yossef-David
Rabbi Eliahou Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un chef éclatant, un Sage suprême qui n’évolua qu’à l’intérieur de la Torah. Son altruisme et sa dévotion l’incitèrent à s’occuper des morts. Il décéda en 5689 (1929). Ses enfants s’appellent :
Aharon-Chmouel-Yéhouda-Moché-Saoûda-Maha-Mrima -Zahara-Louïha-Aouicha-Stira
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Maître de toutes ses actions, cet homme appliqua les commandements de D-ieu et s’efforça constamment de bien faire. Généreux et altruiste, il le fut tout spéciale ment à l’égard des Sages et finança la parution d’ouvrages sacrés tel Ohel Yossef de Rabbi Yossef Bennaroch. Ses enfants se prénomment :
Yéhouda-Rahamim-Chlomo-Aliaron-Chimon-Yaâkov-Tsion-Saoûda-Stira
Rabbi Itshac Marciano Ben Ako
Cc rabbin se distingua par sa probité et sa droiture, sa pureté et sa piété. À l'occasion, il partagea ses biens avec les Sages. Le nom de ses enfants fut :
Avraham-Yéhouda -Rahamim-Chlomo-Chimon-Soultana-Stira –
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut tenu en haute estime par ses collègues. Ses services de trésorier furent appréciés, et ses efforts pour semer la paix loués. Il manifesta beaucoup d’égards envers les Sages. Ses enfants sont :
Saadia-Eliahou
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce fut une personne honnête, scrupuleuse er bien intentionnée. Elle fut nommée Rabbin de la synagogue voisine de la synagogue Cohen-Dougham. Le prénom de ses enfants est :
Yéhouda-Mordékhaï-Moché-ïtshac-Stira-Mrima-Saïda
Rabbi Yossef-Tsion Marciano Ben Ako
Cette personne fut un philanthrope universel et un chef communautaire prestigieux. Il n'usurpa pas sa réputation. Ses enfants se nomment :
Moché-Chimon-Chlomo-Meïr-Louïha -Maha-Saoûda-Aouïcha-Zhari-Rahel
Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako
Cette personne fut un grand travailleur, remarquablement dévoué et généreux. Ses enfants s’appellent :
Moche-Yéhouda-Slitna-Saoûda-Stira-Nouna -Aouïcha
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cet être fut un homme industrieux qui, selon l’expression hébraïque, «éveilla l’aube» et se coucha tard la nuit. Le prénom de ses enfants esc :
Moché-Eliahou-Massoûda-Slitna-Zahava-Aouïcha…
Rabbi Avraham Marciano Ben Ako
Ce rabbin dissimula derrière son effacement une intégrité et un altruisme indicibles. Le prénom de ses enfants est :
Yéhouda-Moché-Chlomo-Chmouel-Aouïcha-Mrima –
Rabbi Hayim Marciano Ben Ako
Cet être fut animé par des sentiments et des ambitions pures et nobles. Ses enfants se nomment :
Moché-Saïda-Slitna-Maha-Louïha-Kmira-Aouïcha-Mrima-Saoûda
Rabbi Rafael Marciano Ben Ako
Cette personne fut profondément humble et effacée, pour qui aucune tâche ne fut trop pénible. Ses enfants sont :
Moche-Yossef-Chimon-Elise-Miryam
Rabbi Chiomo Marciano Ben Ako
Cette personne fut un modèle de vertu, il excella dans l'application des commandements de D־ieu. Cependant, il ne laissa aucune progéniture.
La famille Marciano -Ben Ako
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.
גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.
בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״
גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.
לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!
אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.
ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.
סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.
מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.
יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415