בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

אולם פֶראנטֶה עמד איתן. הכתר סייע למלחמה במחלה. מחנות מיוחדים הוקמו לנגועים; רופאים גויסו; והכתר היקצה מזון לאביונים, שמספרם בקרב הגולים גדל והלך. על־פי שורת ההיגיון אפשר להניח, שהיה לאברבנאל חלק בחיזוק עמדתו של המלך. מכל מקום לא ארכו הימים ולא רק מושבת הגולים, אלא גם יהודי נאפולי בכללם, הכירו באברבנאל את מנהיגם ודוברם הראשי בחצר.

אולם דומה ששירותיו למלכי נאפולי לא היו מתישים כפי שהיו בפורטוגל ובספרד. לא עברה חצי שנה מאז בואו לאיטליה, ואברבנאל כבר מצא זמן ואפשרות לחזור לכתיבתו. לקראת סוף שנתו הראשונה בנאפולי השלים את פירושו למלכים א׳ ו־ב׳. תקופת המלכים הסתיימה באסון לאומי ובגלות. במסגרת פירוש זה יכול היה לכלול, ואף כלל, את מחשבותיו והרגשותיו ביחס לגלות ספרד – האסון המאוחר ביותר וההרסני ביותר שאירע ליהודים בתולדות גלותם. אכן, בעיית הגולה בתולדות עמו העסיקה אותו הרבה בימים ההם. מעשי האכזריות שהוא ואחרים היו עדים להם, היתה להם בהכרח השפעה מזעזעת על חשיבתם של הרבה מאמינים נלהבים. וכי יש איזה עיקרון מוסרי המכוון את המתרחש בעולם ? וכי יש שכר לצדיק ועונש לרשע? האומנם יש אלוהים בעולם הזה? ואם אמנם מושל אלוהים בעולם, מפני מה אינו מגלה את כוחותיו? שאלות אלו הטרידו רבים, הביאו הרבה מאמינים לידי ייאוש, ויצרו ספקנות שעלולה היתה להצמיח ציניות וכפירה. כדי להשיב על שאלות אלו כתב אברבנאל בנאפולי – זמן קצר לאחר שהשלים את פירושו לספרי מלכים – חיבור שנקרא בשם ״צדק עולמים״, שבו ביקש להורות את הדרכים שבהן מגלה אלוהים את צדקת משפטו. חיבור נוסף שכתב בעת ההיא, ושהכתירו בשם ״ראש אמנה״, נועד אף הוא להילחם בכפירה. המחלוקת הנושנה על זהותם ומספרם של עיקרי היהדות שימשה אַמְשָלָה[אמַתלה, תירוץ, תואנה א.פ] להטיל ספק בכולם, וכדי לשים סכר למגמה זו סבר אברבנאל שיש להעלות על נס לא רק את האמונה בהשגחה העליונה אלא את כל י״ג העיקרים של הרמב״ם, וכן! את שאר ההשקפות וההנחיות הכלולות בתורת האלוהים. הוא השלים את ״ראש אמנה״ ב־30 באוקטובר.1494

 

נאפולי היתה מרכז גדול להומניזם. בה ישבה האקדמיה הפונטאניאנית, ששמה הלך לפניה בכל רחבי איטליה. ראש האקדמיה, ג׳ובאני פונטאנו, היה גם שר האוצר בממלכה, ולאברבנאל היו אולי יחסים אישיים עמו. אולם מרחק רב חצץ בין השקפותיהם של פונטאנו ואברבנאל. פונטאנו היה אריסטוטלי מובהק, ואילו אברבנאל, כפי שראינו, התנגד לאריסטו. האריסטוטליות היתה גם הפילוסופיה השלטת בקרב משכילי איטליה היהודיים, שראש וראשון בהם היה יהודה מֶסֶר ליאון, מיושבי נאפולי לשעבר; ומפורסם אף יותר ממנו היה אליהו דֶל מֶדיגוֹ, שנלחם בתנועה האפלטונית החדשה. אולם לזרם הנאו־ אפלטוני, שגדול היה כוחו בצפון, בפרט בפירנצה, היו נציגים גם בנאפולי. ביחוד נטה לאפלטוניות המטיף המפורסם פְרַא אֶגִ׳ידִיו דה וִיטֶרבוֹ, שבדומה לפּיקו דֶלַה מִירַנדוֹלהַ התעניין גם בלימודי הקבלה. אי־אפשר לקבוע באיזו מידה הושפע אברבנאל – אם אמנם הושפע בכלל – מן המנהיגים הרוחניים של נאפולי. אך לא נפריז אם נניח שעמדתו האנטי־אריסטוטלית שאבה עידוד מן התנועה הנאו־אפלטונית באיטליה, שתקפה בחריפות את האריסטוטליות לא כל כך מבחינה דתית, כמו מבחינה פילוסופית. זאת ועוד: העובדה, שבנו יהודה נעשה נאו־אפלטוני מובהק במשך השנים הראשונות לישיבתם באיטליה, ודאי השפיעה השפעה ניכרת על אברבנאל; ואולי בימים ההם היתה נעוצה תחילת יחסו החיובי לאפלטון. לאחר שנים אחדות באה עמדה זו לידי ביטוי בחיבורו הפילוסופי ״עלילות אלוהים״.

 

בנאפולי מצא אברבנאל אושר חדש. האווירה האינטלקטואלית פעילותו הספרותית המחודשת, יחד עם הצלחותיו החומריות והמדיניות, סייעו להעלות ארוכה לפצעים שפצע בנשמתו הגירוש מספרד. היתה זו הפעם השניה שבנה את ביתו לאחר שחָרב כתוצאה מרדיפות מדיניות. זאת הפעם, קיווה, יעמוד ביתו הכן. אלא שאז, כמו ­­להוכיח עד כמה קיקיוני הוא אושרו של אדם, התרחשה סערה עזה. שאיימה להמיט חורבן ושואה על ממלכת נאפולי.

 

  1. 3. בגולת סיציליה

בעשור האחרון למאה ה־15, בשיא תרבותה הרנסנסית, היתה איטליה שרויה בעיצומה של תסיסה מדינית. המדינות האיטלקיות, המחולקות לתריסר חטיבות מדיניות, לא היו מבוססות על עיקרון אחיד; היו בהן מלוכניות, אפיפיוריות, פיאודליות ורפובליקניות. למאבק המר על השלטון הפנימי, שנערך בתוך המדינות הללו, נתווסף מאבק בלתי פוסק בין המדינות. מבחינה מדינית היתה איטליה בניין של קלפים. המבנה כולו נשען על איזון עדין עד כדי כך שכל צרה ממשית – מבית או מחוץ – יכלה בנקל לקעקעו. וצרה מעין זו התרגשה לבוא על איטליה בעצם השעה שבה השתקעו מגורשי ספרד בנאפולי.

 

לפֶראנטֶה  היו תביעות על מילַנו. סבור היה שהשליטה על מילנו שייכת לנכדו, שכבר יצא מגדר קטין אלא שהוחזק בידיו של לוּדוביקו סְפורצֶה, העוצר של מילנו ומושלה בפועל. לסיכול תביעותיו של פראנטה הסית ספורצה את צרפת, שנאפולי השתייכה תחילה למשפחת המלוכה שלה, לספח את נאפולי לכתר הצרפתי.

הבעיה, שהדאיגה איפוא את ממלכת נאפולי מאמצע שנת 1493 ואילך, היתה הסכנה של פלישה צרפתית. נמסר ששארל VIII, מלך צרפת, להוט לכבוש את הממלכה. הוא ידע שתקצר ידה של נאפולי להעמיד כוח צבאי שיוכל להתמודד עם צבאו. הגורם היחיד שעצר בעדו היה פרדיננד, מלך אראגון. בנאפולי משל ענף של בית אראגון, והיחסים הרשמיים בין פרדיננד לשארי בשרו עמדו לכאורה בסימן של הבנה ולבביות. אולם לא היה זה בגדר סוד שגם פרדיננד חורש מזימות על נאפולי. ברור היה שצרפת לא תעז לתקוף את נאפולי אם תקבל רמז ברור מפרדיננד שיתנגד לתוקפנות זו. מאמציהן של צרפת ונאפולי כאחת היו מכוונים עכשיו להבטחת שיתוף פעולה מצד פרדיננד. התפתח מאבק דיפלומטי קשה, שבו החזיק פרדיננד מלך ספרד בקלפים הטובים ביותר. אף־על־פי־כן שיחק את משחקו בזהירות ולא גילה לשום צד את עמדתו וכוונותיו. אפשר להניח שבשלב זה נחשבו דעותיו ועצתו של דון יצחק, שנתבססו על הכרותו עם פרדיננד, ראויות לתשומת־לב מיוחדת בעיני שליטיה של נאפולי.

 

ב־25 בינואר 1494 מת פֶראנטֶה, ובאוגוסט אותה שנה פלש שארל לאיטליה. כשהגיע לאחר חודשים אחדים לרומא – ונתברר שמדינת־ חיץ אחרונה זו, שהפרידה בינו ובין נאפולי, אינה מגוננת על ממלכה זו – שוב לא היה ספק בדבר, שימיה של נאפולי ספורים. שנאת האצילים ובני העם למלך הנאפוליטני, אלפונסו, נתגלתה עכשיו בעליל. אלפונסו, שהתיירא ממרידה והבין שלא יהיה בכוחו לארגן התנגדות לצרפתים, נתקף בבהלה והחליט לוותר על כיסא מלכותו ולפרוש לסיציליה. אולם הוא חשש שתושביה המרדנים של הבירה ימנעו ממנו להגשים את תוכניתו. לדברי גוויצ׳ארדיני, גברו חששותיו בנידון זה עד כדי כך, ש״סיפר על כוונתו רק לחותנתו והסתיר אותה אפילו מאחיו ומבנו.״ אף־על־פי־כן עובדה היא שגילה את סודו לא רק לחותנתו אלא גם לדון יצחק, שנלווה אליו לסיציליה.

קשה מאוד לראות מניע כלשהו, חוץ מנאמנות וידידות טהורה, להסכמתו של אברבנאל להילוות אל המלך ולעזוב את משפחתו בעיתות מבוכה ובארץ צפויה לפלישת הצרפתים, שהיו ידועים באיבתם ליהודים. אלפונסו שרוי היה במצב נפשי, שהיה בו כדי לעורר את רחמיו של איש חצר נאמן. משראה את אלפונסו הלום פחד, כשממלכתו צפויה לחורבן ובני עמו מתמרדים נגדו, ובשעה שלא נותר לו אף ידיד אחד שלפניו היה יכול לשפוך את לבו, ודאי זכר אברבנאל כיצד נהגו מלך זה ואביו בו ובאחיו מאז בואם לנאפולי. למרות כל הנימוקים שכנגד, ברור היה לו שלא יוכל לנטוש את המלך – אף־על־ פי שזה האחרון ויתר על הכתר בשעת דחקו הקשה ביותר.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר