אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א.

מנהגי חברה קדישא

במסכת שבת דף קב״ז ע״א שנינו אמר רב יהודה בר שילא א״ר אסי א״ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעלום הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות.

א) אדם שנפל למשכב ומצבו הבריאותי מעורר דאגה דרש שמירה, אנשי חברה קדישא ישבו אתו בקביעות לרבות בשעות הלילה.

ב) בליל שבת קודש מיד אחר תפילת ערבית, עוד לפני שכל אחד הלך לביתו, יש שהזדרזו לבקר, ביקור קצר מאד את החולה לאחל לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, על מנת לעודדו ולחזק רוחו.

ג)  בשעת גסיסה ב״מ נהגו לקרוא שיר השירים, ובשעת יציאת נשמה אמרו אנא בכח, פרשת קריאת שמע, בידך אפקיד רוחי וכוי, ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים, וסיימו ה׳ אמת, משה אמת ותורתו תורת אמת. (הגאון ר׳ דוד הכהן סקלי, בספרו קרן לדוד, ילקוט דוד, דף ל״ז ע״א מביא מקור למנהג בדברי הזוהר הקדוש: … א״ל לצליה תא וקטליה ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עליה קדושה עלאה … (וראה גם ספק מעבר יבק, דפוס מנטובה, דף ל״ו־ל״ח), וליחידי סגולה דקדקו להיות עשרה אנשים לומר את הפסוקים ופרשת היחוד, (נהגו לומר סדר יציאת נשמה גם לילדים קטנים ב״מ).

ד)        נהגו אנשי החברה קדישא בחול המועד סוכות לחצוב, בהר הסמוך לבתי העלמין, את האבנים לאטימת הקבר ואת האבנים לציון הקבר. שמעתי ממו״ר מר זקיני הגאון החסיד הרב שמואל זצוק״ל טעם למנהג זה של יהודי דבדו להכין אבני הקבורה גם בימי חוהמ״ע סוכות: בהפטרת שבת חוהמ״ע בספר יחזקאל פרק ל״ח מדובר בענייני קבורה של אנשי גוג שנא׳ והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל… וקברו שם את גוג, ועוד קוראים אנו בהפטרה זו את הפסוק: ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון… (חז״ל במס׳ מועד קטן למדו מפסוק זה מצוה לציין קברים), וזה מצוה שיש בה צרכי רבים שמותר לעסוק בה בחוהמ״ע כמוזכר בשו״ע או״ח סי׳ תקמ״ד. נציין שהבהנים נטלו חלק במו אחיהם הישראלים, בשלב זה של העבודה הנוגעת לצרכי הנפטרים.

ה)   גברים תפרו תכריכי גברים, והנשים תפרו לנשים. לא נהגו לעשות קשר בחוטי תפירת התכריך במחבר בספר מעבר יבק.

ו)   התכריך של אדם חסיד וכשר: תחרות היתה בין אנשים שרצו לעסוק במצות תפירת התכריך לצדיק ולכן היו מציעים זאת תמורת תרומת כסף שנועד לקופת חברה קדישא.

ז)  הטהרה נעשתה בבית הנפטר ובשעה ההיא היתה התגודדות נשים סביב מקוננות, ויחד בבכי ובקולות יללה הזכירו שבחי הנפטר, הרב או ראש הקהל היה דורש מהנשים להפסיק מחול הבכי והיללה וגוער בנשים השורטות פניהן. נשים מקוננות בצוותא הוא מנהג עתיק בישראל ועוד בזמן הבית, הנביא ירמיהו מכריז: כה אמר ה׳ צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה (ירמיהו, פרק ט/ ט״ז).

ח)   העוסקים בכריית הקבר לא נהגו למסור מיד ליד כלי החפירה, וכן המטהרים העוסקים בטהרה, וכן בכיסוי הקבר לא נהגו להעביר מיד ליד את האת, והטעם שלא להושיט צרה ליד חבירו (מעבר יבק, מאמר ב׳, פרק ב״ז) בעת כיסוי הקבר, אמרו המכסים והוא רחום יכפר עוון ג׳ פעמים.

ט)  בצוואת ר׳ יהודה החסיד כתוב (ספר חסידים, צוואה, סע׳ ב׳): אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום… ב״מ…, ומשום כך לא נהגו לעזוב באמצע כריה, קבר, באשר התברר לקברנים שהמקום מקום סלע וקשה עד מאד לסיים כריית הקבר, אדרבה הם הגבירו מאמצים לגמור כריית קבר היכן שהתחילו ובשום אופן לא עברו למקום אחר; מאמצים עילאים נדרשו מהקברנים לסיים מלאכת הקודש. קברים רבים בבתי העלמין בדבדו חצובים באדמה סלעית. בשעת כריית מקום הקבורה נהגו להחליף בין איש לרעהו ברכת ״ה׳ עמכם״ ולא ברכת ״שלום״.

י) אדם לא כשר שנפטר, לא החליטו אנשי החברה קדישא בצוותא על מקום קבורה, אבל אחד מבני החברה זרק לאויר כלי עבודה, והיכן שהכלי נחת, שם חפרו מקום הקבורה, ובדרן כלל השתדלו על מנת שהכלי ינחת במקום סמוך לקיר בית העלמין.

יא) לויה שנדחית ליום המחרת, והקבר כבר מוכן מבעוד יום, נהגו להניח כלי, כגון בקבוקי שמן וכדומה, בתוך מקום הקבורה עד לשעת הלויה.

יב) בשעת הלויה, קהל המלווים אמרו בצוותא ובקול רם ובלחן דבדובי המעורר לתשובה ולמחשבה טהורה, ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו וכו׳ וכן מזמור מ״ט שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד.

יג) בשעת הלויה נהגו לשאת את ההספד במקום מיוחד לשם כך, סמוך לבית עלמין, בין בית העלמין הישן והחדש (מקום זה מיועד היה לעצרות הקהל כגון לאמירת סליחות בזמן בצורת, לאמירת סדר ברכת החמה ברוב עם וכדומה).

יד) בפתח ההספד נהגו לשאת קינה.

טו)  בהגיע המיטה לבית החיים, הלכו ארבע אמות ועמדו קימעא, כך עשו פעמים או שלוש, ובמרחק מה ממקום הקבורה, ערכו סדר ההקפות, סדר זה עשו לצדיקים וכשרים בלבד.

טז)   הורדת גופת אדם חסיד וכשר למקום מנוחת עולמים זכו בה אנשים שתרמו תרומה לקופת חברה קדישא, זאת כאות חיבה וכבוד גדול לצדיק.

יז) יש ונהגו לעשות סדר ההתרה לפני אטימת הקבר.

יח) נהגו לשבת קימעא באחד מבתי הכנסת בדרך חזרה מלוויה.

יט) מי שנטל על עצמו להביא ביצים לסעודת הבראה נזהר מאד להכין מספר הבצים בהתאם למספר המדוייק של היושבים שבעה.

כ) מי שלא יושבים שבעה נמנעו, במדת האפשר, לא לישון בלילה הראשון בבית הנפטר שם יושבים שבעה בני המשפחה.

כא) נהגו לעשות צדוק הדין גם בלילה.

 

 

בב)   המנהג לומר דברי תורה תוך השבעה לא היה דבר נפוץ כלל, הדרשה היחידה היה זה ההספד בשעת הלויה.

בג)   דרשת ליל השבעה אמרו בעיקר לאנשי מעשה ורבנים, לכבוד אדם חשוב אמרו דרשה גם ביום שבת תוך השבעה.

כד) ביום שבת קודש אמרו שבת תנחמכם.

כה) יש שנהגו לא לטעום כלום בבית היושבים שבעה, ושמעתי לאמור שמשפחות הכהנים דקדקו בזה מאד וראיתי בשו״ת ליצחק ריח מאת הגאון הרב יצחק אבן דנאן ז״ל, ליקוטים, עמי חי, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחין שום דבר קטן וגדול מבית האבל כל משך שבעה ימי אבלות משום רוח הטומאה ששורה שם ז׳ ימים וישראל קדושים…

כו) בליל פקידת החודש ופקידת השנה נהגו לערוך סעודה והשתדלו להזמין עניים לסעודה זו. (מנהגם היה להזמין עניים גם לסעודת המילה, או סעודה שעורכים לכבוד הנחת תפילין וכדומה).

כז)   יש ונהגו לעלות בימי השבעה על קבר הנפטר, הרב דוד הכהן סקלי ז״ל, בספרו קרן לדוד, חלק ילקוט דוד ־ באהל דוד דף י״א כתב מקור של המנהג מספר הזוהר פרשת ויחי וז״ל: ר׳ יצחק הוה יתיב יומא חד אפתחא דר׳ יהודה והוה עציב וכו׳ א״ל אתינא לגבך למבעי מינך תלתא מלין חד דבד תימה מלי דאורייתא ותדבר מאינון מלין דאנא אמינא וחד דמזכי ליוסף ברי באורייתא וחד דתיזל לקברי כל ז׳ יומון ותבעי בעותיך עלי וכוי, וכתב הרב הרד״ך: דמכאן נתפשט בישראל לילך כל ז׳ לבית הקברות ועושין השכבה למת ומבקשין עליו רחמים… (ועיין הרמב״ם, הל׳ אבל, פ״ד, ה״ד, וכן שו״ת הריב״ש סי׳ קנ׳׳ח).

יש משפחות שהגברים לא נהגו לעלות על קבר הנפטר תוך השבעה.

כח)   ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה בשעה שאמרו פרק תהילים והשכבה נהגו לפרוס מעיל של הנפטר על הקבר.

כט) ביום השבעה, אחר תפילת שחרית, סיימו את האבילות על ידי נטילת ידים ורגלים בשיכול, היינו שפכו מים על יד ימין ורגל שמאל, ולאחר מכן שפכו מים על יד שמאל ורגל ימין. הזדרזו לשבור, ולהוציא מכלל שימוש הכלי ששימש לנטילה וכן הגיגית שם נטלו ידים ורגלים. (מנהג זה מוזכר בספר ויען שמואל להרב הגאון ר׳ שמואל מרציאנו ז״ל).

ל) יש נהגו לעלות על הקבר, בחודש הראשון, בימי שני וחמישי.

לא) פקידת החודש עשו אותה על כ״ב יום מיום הפטירה (הרב שלמה הכהן זאגורי ז״ל בספרו ויקץ שלמה, עמי קכ״ח) היינו ליל כ״ג לפטירה, ויש שעשו ליל כ״ה לפטירה או גם ליל כ״ז.

לב) יש נשים שנהגו לדחות הצעות להתחתן בשנית אחר פטירת הבעל ב״מ ״מפני כבוד בעליהן״, ובאות לצער של אמת על בעל שנפטר ב״מ (כך כתב רבינו הרב הרד״ך בספר קרן לדוד, חלק ילקוט דוד באהל דוד, דף ל״ז).

לג) יש שנהגו לבקר לעתים קרובות, בעיקר בשנה ראשונה, את קבר הנפטר, העליה לקבר היו לה שתי מטרות אחת לבקר ולהתייחד עם זכרו של הנפטר, שתים לומר תפילה והשכבה ולהדליק נר למנוחת נפש הנפטר ובלשון יהודית־ערבית אמרו: יזורו (להתייחד) ויראחמו (לומר תפילה).

לד) נהגו להיות בתענית, מדי שנה בשנה, ביום פטירת ההורים ב״מ.

לה) נהגו להשתמש בעפר קברי צדיקים מפורסמים, כגון קברי הצדיקים הנקראים ״שמאענא״ ז״ל או מקבר המלוב״ן הרב שלמה בר מימון ז״ל לערבב העפר במים חיים ולמרוח על הפנים ועוד, ויש שנהגו לשתות מעט ממים זה.

לו) נמנעו מלפגוע בכל בעל חי הנמצא בשטח בית העלמין ומי שנתקל בבעל חי שהוא שם, נהג למלמל ״ברוך הבא״.

לז) אדם שהוטל עליו חכם או נדר מטעם רב הקהל, בא לבית העלמין ובנוכחות שגי עדים קיבל על עצמו את גזר הדין (עיין בספר שו״ת ויאסוף שלמה לגאון הרב שלמה הכהן צבאן, חו״מ, סי׳ מ״א).

לח) אם הנפטר אדם בשר ומיחידי הקהל נהגו להתפלל יום יום בביתו מנחה וערבית, יש שהסתפקו לשלושים יום, ויש נהגו להתפלל כל השנה בבית הנפטר מנחה וערבית.

יחס דבדו.

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר