המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל
תוך כדי כך גילה ויסוצקי כי עדיין לא נואש מלשלוח לארץ את סטרבולסקי. את הסתירות בעמדתו הוא ניסה להסביר לפינסקר במכתב ללא תאריך, אך לפי הקשרו ומיקומו בספר המכתבים שלו הוא מנובמבר 1885, כלומר כארבעה חודשים לאחר שובו משליחותו בארץ ישראל.
בתחילת מכתבו הוא כתב כי מר סטרבולסקי עומד לצאת לשליחותו שלו בארץ הקודש, וזה הזמן להסביר לפינסקר ״אודות ה׳ מויאל״. ויסוצקי הודה כי ״הרביתי בשבחו של האדון הזה ותארתיו בתור האדם המעולה״, אלא שכמו שכתוב במקורות – כבדהו וחשדהו. ״כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל כאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים. עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא, וכבד [קשה] לנו לבוא על תכונתו״. בהמשך מכתבו התנצל ויסוצקי שמיהר למנות את מויאל לפני שעזב את הארץ והסביר שעשה זאת מפני לחץ זמן והסיבות הבאות: ״לא נמצא לי שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידיו את ההנהגה הראשית, ולולא נמצא לי ה׳ מויאל, אזי לא יכולתי לעזוב את יפו ולהשאיר הכל תלוי על בלימה״. סיבה שנייה קשורה למכתב שקיבל מוורשה, ובו נכתב כי מר סטרבולסקי לא יכול לצאת לדרכו לפני סוף הקיץ, ומשום שמר ארלנגר, עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, הפקיד את כל כספי הברון שנשלחו לארץ בידי מר מויאל, ״חשבתי לנכון כי אין סכנה אם אפקיד בידו גם את כספנו״, וזאת לתקופה קצרה מאוד, ״עד בוא ה׳ סטרבולסקי שמה״. עתה, כאשר נתברר כי מר סטרבולסקי עומד לצאת ליפו – כך המשיך וכתב ויסוצקי לפינסקר – ״עלינו להתייעץ בידי מי נמסור הנהלת החשבונות וכתיבת המכתבים לועד המרכזי״. דעתו הייתה ברורה, אך הוא כתב אותה בזהירות: ״מצדי מסופק אני מאד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל ביד ה׳ מויאל״.
הסבריו של ויסוצקי לספקותיו אלה נבעו משתי סיבות, וראוי להשאיר את ההנמקות לו: ״ס פ ר ד י [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה היא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל הענינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה. שנית, מטעם הדבר אשר הזכרתי במכתבי הקודם, כי הוא אוהבו וידידו של הדירקטור הירש, אשר דבריו נשמעים מאד לחברת כל ישראל חברים, ויש לחשוש כי יהיה האיש הזה לשטן לנו בעת תמצא ידנו ליסד קולוניה חדשה. מלבד זה לא טוב היות כל ענינינו מסורים בידי איש אשר לא נוכל לבחון ולבקר מעלליו כראוי, כי אם יהיה מר סטרבולסקי סר למשמעתו, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גבו לחקור משפטו והליכותיו. ובלי בקרת אין לנו לסמוך על שום איש בכסף הקדשים [כספי חובבי ציון], ואפילו אם הוא עשיר גדול ומוחזק לאיש נאמן כה׳ מויאל״. הטענה נגד מויאל, שבגלל קשריו עם מנהל מקווה ישראל וחברת ״כל ישראל חברים״ הוא עלול לפגוע בהקמת מושבה חדשה של חובבי ציון, תמוהה בלשון המעטה, ויש כאן השחרת פניו של אדם שכבר התנסה בהקמת מושבה חדשה (עקרון) וסייע לשלוש מושבות נוספו־. (גדרה, פתח־תקווה ויסוד המעלה).
בהמשך מכתבו שוב חלה תפנית בדברים, וויסוצקי מציע לפינסקר להשאיר בידי מויאל את ״ההנהגה הראשית״. תפקידו יהיה ״גזבר ונאמן על המעות [הכספים], יועץ ראשי ומבקר מעשי סטרבולסקי״. אשר לסטרבולסקי, הציע ויסוצקי שהוא יהיה ״מנהיג החשבונות ומנהל הקורספונדנציה [התכתובת] עם הועד המרכזי״. יתר על כן, בכתב המינוי של סטרבולסק־ ייכתב שהוא ״נתמנה לעוזר הראשי למנהיג הראשי בכל שלוש הקולוניות״. מויאל יפקח על התנהלותו ו״סטרבולסקי מחויב לתת לפני ה׳ מויאל דין וחשבון על כל מעשיו״. קשה שלא לתמוה באשר לבעד ולנגד של ויסוצקי, לעיתים בתוך משפט אחד. ויסוצקי הניח כי מינויו של סטרבולסקי לא יהיה לרצון למויאל, שכן את העבודה המעשית במושבות יעשה הוא ולא מויאל, וגם התכתובת עם הוועד המרכזי של חובבי ציון תיעשה על ידו. הוא אפילו העלה אפשרות שמויאל יתפטר מתפקידו בשל הצרת צעדיו. מיד אחר כך, כדרכו, הביע את התקווה שמויאל לא יעשה זאת, משום ״תבונתו האמיתית״ וגם משום שחובבי ציון זקוקים לו – ״פעולותיו ועצותיו נחוצות לנו במאד מאד״. בסיום דבריו הציע ויסוצקי לפינסקר לנקוט לשון עורמה: ״מובן מאליו שהתעודה [המטרה, המשימה] שתנתן לה׳ סטרבולסקי צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה' מויאל שום סימן וצל ספק בו ובמעשיו״.
בסיכום נקודה זו יש לציין כי המכתב האמור אינו מעמיד את ויסוצקי באור חיובי במיוחד. הוא מתגלה בו כפוליטיקאי המזגזג בין עמדות שונות ומבקש להחזיק את החבל בשני קצותיו. המעניין בפרשה זו הוא סופה: כפי שכבר צוין, סטרבולסקי לא הגיע כלל לארץ ישראל, וכך נמנעה, ככל הנראה, התנגשות בינו לבין מויאל.
לסיום, מן הראוי להביא שלוש תגובות על מינוי מויאל בשני הקצוות של פעילות חובבי ציון: ברוסיה ובארץ ישראל. התגובה הראשונה הייתה של פינסקר, שכתב בתחילת שנת תרמ״ו מכתב לש״י פין, מפעיליה הבולטים של תנועת חובבי ציון, כי ויסוצקי מילא את שליחותו בארץ ישראל ״באמונה וישרת לבב״, ובייחוד הוא ראוי לכל שבח ״במצאו לנו ביפו איש ישר ועשיר, בעל נסיון וכביר כח ולב וגם מעורב בדעת עם הבריות ומכובד אצל מושלי המקום, את ה׳ אברהם מויאל, שיביא את כל ענינינו אל הפעולה״.
תגובה נוספת הייתה של אריה לייב לבנדה, סופר שעשה מאמצים רבים לשלב את היהודים בחיי העם הרוסי, התאכזב קשות מיחסה של האינטליגנציה הרוסית לפרעות 1881 ביהודים והצטרף לראשוני חובבי ציון. במכתב לפינסקר מ־11 בספטמבר 1885, השתלח לבנדה בצורה בוטה בעסקנים הארצישראליים, שאותם הזכיר בשמותיהם: ״כל אותם פינסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם״, שהם לדעתו חדלי אישים, ״אנשים שאינם ישרים, רודפי בצע״. הוא הביע את הדעה שעל הנהגת חובבי ציון ברוסיה לנתק את הקשר איתם, ועליה להגביל את עצמה לקשר רק עם אדם אחד: אברהם מויאל. ייתכן שיהיה צורך לצרף אליו ״איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח שלנו״. כל אותם ״עסקנים״(הגרשיים במקור) מהוללים, כל כולם ״אין בכוחם להביא לענייננו אפילו משהו דמוי תועלת… עלינו לצפצף עליהם וסוף [פסוק]״.
אלפי קילומטרים משם, בירושלים, ראתה אור תגובה חיובית למינוי מויאל מכיוון בלתי צפוי דווקא: אליעזר בן־יהודה, שנפגע קשות מביטול התכנית לייסד שני ועדים של חובבי ציון, בירושלים וביפו. הוא, שכזכור עמד לקבל מינוי של מזכיר הוועד הירושלמי בשכר נאה, מצא עצמו מובטל עם החלטתו של ויסוצקי לוותר על הקמת שני הוועדים ולמנות את אברהם מויאל לנציג יחיד של חובבי ציון.
־בכל זאת, בעיתונו הצבי ראו אור דברי שבח למינוי, בבחינת ״האדם הנכון במקום הנבוך. אדם שחתם באות ר' שיש להעריך שלא היה זה בן־יהודה עצמו, אם כי הדברים נכתבו ללא ספק בביכתו, כתב כי ק״ז ויסוצקי, לאחר שלמד על מעשיו והצלחותיו של מויאל במושבות החדשות, פנה אליו והציע לו מינוי של אחראי לפעילות חובבי ציון בארץ ישראל. לדעת הכותב, ״ראוי ה' מויאל לתודה ולתהילה מאת כל איש אשר לבו לציון. הוא־הוא אשר יעמוד למגן ולמחסה ליושבי המושבות כפעם בפעם וכל הדבר הקשה יביאו אליו וינחם ברוח חכמתו ובעצתו״.
הכותב חזר וסיפר לקוראים על חלקו המרכזי של מויאל בהקמת המושבה עקרון, כשנתיים וחצי לפני כן: ״הוא עמל הרבה מאד בהוסדות המושבה ע׳ [עקרון], אשר הוא יסדה והוא גם הציב דלתיה. ימים וירחים ישב האיש באהל קטן ודל נטוי בשדה לחורב ביום ולקרח בלילה, כמה פעמים גם את השבת שבת שם, עת אשר היכל עדנים ועונג משפחה חכו לבואו בעיר, ולא זז משם עד ראותו את ע׳[קרון] על תלה בנויה ושלום לה מסביב, וכל העובר על פני המושבה וראה גנים פרדסים ובתים בנויים יזכור את האיש הנכבד הזה את ה׳ אברהם מויאל ולבו ירחש לו רחשי כבוד ותהילה, כי רק למען עמו וארצו אשר אהב עשה כל אלה״.
ר' המשיך וכתב כי מויאל עשה את מעשיו בצניעות, ללא ״תהלות ותשבחות״, והוא ״פועל אמת״, ולכן טוב עשה ק״ז ויסוצקי במנותו אותו, כי ״לב חובבי ציון באמת ירחש לו תודה על רוב פעולתו ועל גודל צדקתו״.
לאחר שבוע וחצי חזר הצבי ושיבח את ויסוצקי על שבחר במויאל להיות ״סוכן חברת חובבי ציון״ ובאמצעותה "לעזור בכל מעשיה לטובת המושבות אשר נוסדו על ידי אחינו״, וכל איש אשר לבו לציון מברך את מר מויאל על הסכמתו ליטול על עצמו את התפקיד הקשה והאחראי הזה.
מתחרהו של הצבי, העיתון חבצלת, אף הגדיל לעשות. ערב סיום מסעו בן שלושת החודשים בארץ, שיגר ויסוצקי מכתב לעורך העיתון, ישראל דב פרומקין, ובו תיאר בקצרה את פעולותיו, שבמרכזן קימומה וחיזוקה של פתח-תקווה ומינויו של מויאל ל״משגיח הראשי״ על פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, לגזבר ו״סוכן ראשי״ ו״לראש וראשון בדבר עניין היישוב בכלל״. במכתבו ביקש ויסוצקי מאנשי המושבות בפרט ומיהודי הארץ בכלל, שבכל עניין ונושא הקשורים לחובבי ציון, יפנו אך ורק לאברהם מויאל, והוא אף צירף את כתובת הדואר שלו: A. Muyal, Jaffa.
פרומקין שיבח את ויסוצקי וציין כי ״בחירתו בהגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל לראש וראשון לכל דבר הנוגע לישוב אה״ק [ארץ הקודש] מוצלחת הייתה. האדון מויאל הנהו איש כשרונות נכבד בעמו ודבריו נשמעים באזני פקידי הממשלה ביפו, והוא חובב עמו וארצו, טוב ומטיב לרבים, ועוסק תמיד לטובת בני עמנו שלא על מנת לקבל ממון או כבוד. ויש תקוה כי חפץ ה׳ יצליח בידו לרומם קרן המושבות ולהביא ישע לעובדי אדמת הקודש״. בסיכום ביניים של פעילות חובבי ציון בארץ ישראל, שנכתב ב-1886, צוינה לטובה ״המלאכות [השליחות] של ויסוצקי״, משום שהיא קידמה את היישוב. הישגה העיקרי היה ״התמנות ה׳ מויאל למנהיג ומנהל את ענין הישוב. [בכך] כבשה המלאכות [שליחותו של ויסוצקי] את הדרך [ההדגשה במקור] לפני בעלי הישוב הבאים אחריה וזאת תהלתה ותפארתה לדור אחרון״.
ממרחק השנים עשה אחד מחובבי ציון ברוסיה, יהודה לייב אפל מווילנה, סיכום לגבי פועלם של החובבים בארץ ישראל, בראשית הדרך, והקדיש קטע גם למינויו של מויאל: ״שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ ישראל, היה במושבות, ראה והתבונן, חקר ודרש אחרי כל העניינים והמעצורים ביד הצלחתן, יסד שני ועדים, האחד בירושלים ששימש רק לנוי בעלמא, כי בריחוק מקום מהמושבות לא יכלה פעילותו להיות פוריה, והשני ביפו בקירוב למקום המושבות. אבל שני הוועדים ביחד לא יכלו למלא את החסרון היחיד – חסרון מנהל שאפשר יהיה למסור לידו את העניין בלב שלם ובטוח. לבסוף עלה בידי ויסוצקי למצוא את אשר ביקש – וזה היה הסוחר הספרדי אברהם מויאל שישב ביפו. זה היה איש נכבד ובעל מרץ, נשוא פנים גם בעיני שרי הממשלה, איש רב פעלים וחובב ציון בכל לבו ונפשו.
״את אלעזר רוקח השאיר ויסוצקי בארץ בתור מזכיר, כי מויאל עמד על כך בתוקף, באמרו כי נחוץ לו סופר אשר יכתוב את כל המכתבים בעניין יישוב ארץ ישראל בכתב רש״י, למען יוכל הוא לקרוא אותם בעצמו, ולדעת מה שכתוב בהם, כי אין רצונו לשמוע מפי מתורגמן ודבר שלא יקרא בעצמו לא יחתום שמו עליו״.
גם במחקרים מאוחרים הרבה יותר נחשבת החלטתו של ויסוצקי למנות את מויאל לתפקיד נציג חובבי ציון בארץ ישראל, לאחת הטובות שלו. כתבה על כך חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב: ״לכל הדעות הייתה בחירתו של מויאל מעשהו המוצלח ביותר של ויסוצקי בארץ. למויאל הייתה גישה רחבת אופקים להתיישבות, והוא מצא כי אין לטפל במושבות טיפול פילנטרופי, אלא לבססן כגרעין להתפתחות גדולה לעתיד. הוא גם התייחס למתיישבים כאל נושאי רעיון הראויים להוקרה ויותר מכל עודד את הביל״ויים״.
פינסקר, מתברר, לא התרשם מהזיג-זג של ויסוצקי בעניין מויאל ונתן את אישורו למינויו לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל. למרבה הצער, פעולתו של מויאל בתפקידו זה הייתה קצרה, שכן בתום חצי שנה ראשונה הוא חלה ונפטר. גם בתקופה קצרה זו הרבה לעשות, ודיווחיו לפינסקר מעידים על כך.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל