אוחילה לאל יחיש ישועה-רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם-הרמ"א אלבאז).

אוחילה לאל יחיש ישועה

מחבר: רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם אלבאז).

מקור: שיר ידידות – קצירה לפרשת בא.

אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה, .יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ.

אֶרֶךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה, נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים.       

נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֶׂה רִשְׁעָה, פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ.

תִּרְדֹּף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה, לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים.

יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה, חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה, לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים.

יִרְעַם בְּקוֹלוֹ, כִּי עָלָה כַעְסוֹ.

אֶת עֹל סִבְלוֹ, נִלְאֵיתִי נְשֹׁא.

כָּל קִצִּין כָּלוּ, חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ.

רָאָה עֲנִיֵּי כִּי עֵת לְחֶנְנָה, בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.

אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים.

פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה, חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה.

אִישׁ לְבַצְּעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה, אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים.

אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

לֹא נוֹךֵעַ כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים.

בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל.

אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

אָב וָאֵם יַמְרֶה, כְּבוֹדָם חִלֵּל.

לֹא  יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים, אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ.

בַּת בְּאִמָּהּ            קָמָה יָדָהּ תָּרִים, כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים.

מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ.

שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים, חָכָם חֳרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים.

שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים,  יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.

וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים, מֵסִיר שָׂפָה לַנֶּאֱמָנִים.

יֹקֶר יַאֲמִיר, מָצוֹק וּמָצוֹר.

חָזָק מִשָּׁמִיר, וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר.

שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר, עָזוּב וְעָצוּר.

הָעָם בָּחַרְתָּ לָךְ לְנַחֲלָה, הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה.

דְּלָא כְּמָאן אַזְּלָא מִדַּלְדְּלָא, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים.

לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה, נוֹרָא עֲלִילָה, קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלְעָה.

תַּעֲלֶה לָהּ  רְפֻאוֹת תְּעָלָה, וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים.

תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נָעֲלָה, יוֹרֶה דֵּעָה  יָבִין שְׁמוּעָה.

רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה, אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים.

אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא, תְּנַשֵּׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. .

יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה, גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים.

רבי רפאל משה אלבאז

1896-1823

נולד לאביו המשורר רבי שמואל אלבאז, בעיר צפרו שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ומלומדים חשובה. בגיל צעיר התייתם מאביו, ולמד תורה אצל דודו רבי עמרם אלבאז. מאוחר יותר, בהיותו כבן 28, נתמנה לרב ודיין של עיר הולדתו. לא היו לו ילדים עד יום מותו, ולכך אימץ בת, שלה הוריש את נכסיו.

את חייו הקדיש לספרות ושירה, ושיריו הרבים פרוסים בספר 'שיר ידידות' המושר על ידי קהילות יהודי מרוקו בשבתות החורף.

מלבד זאת הותיר אחריו ספרים רבים: 'הלכה למשה' שו"ת בארבעת חלקי השלחן ערוך; 'עדן מקדם׳ על מונחים ביהדות, בו מתאר אף מנהגים רבים מקהילות יהודי מרוקו; ׳כיסא המלכים' בו סוקר את המלכויות השונות מבריאת העולם ועד ימיו; ’עטרת פז' על חכמת הנסתר, ועוד ספרים רבים.

נפטר ביום כ״ב תמוז תרנ״ו (1896), ונטמן בבית העלמין בעירו צפרו.

על השיר

פיוט זה, חיברו המשורר הנודע רבי רפאל משה אלבאז, שחי בעיר צפרו במאה ה־19, והתפרסם בכינויו: הרמב״ם אלבאז; הרמ״א. את שמו חתם בראשי הבתים: אני רפאל משה.

בפיוט זה מתאר המשורר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו. בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים על הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, הרי שפיוט זה נותן ביטוי גם לזווית מבט נוסף על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דתית. תיאוריו הקשים, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח, כמו: ׳ אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

׳, בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל. אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

לכאורה יש בפיוט זה כדי להוכיח את עם ישראל על מצבם הרוחני הירוד, שאיבדו את כל הערכים והמוסר. אלא שבפועל, באופן מפתיע, פיוט זה אופטימי למדי, ונערך לאור מקורות ספרות של חכמינו ז״ל, שבדור עקבתא דמשיחא, כלומר בדור בו עקבי המשיח כבר נשמעים והנה הוא סמוך ונראה: ׳דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו׳ (סנהדרין צז, א). הרי שמחבר הפיוט מבהיר כי אכן הדור כולו חייב, אך עתה הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עמו את הגאולה השלמה.

פיוט זה מזכיר בתוכנו את המעשה המובא בתלמוד (מכות כד,ב), כשרבי עקיבא עלה להר הצופים יחד עם חכמים נוספים, וראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. מחזה מבעית זה גרם לחכמים לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. כששאלוהו לפשר כך, השיבם: ״נאמר בנביא ׳ וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.׳(ישעיה ח, ב), והרי אוריה חי בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה בתקופת בית המקדש השני, ומדוע מזכירם הנביא כאחד?! אלא שתלה הכתוב את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר ׳ לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.׳ (מיכה ג, יב); ובזכריה נאמר ׳ עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם׳(זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, חששתי שלא תתקיים נבואתו של זכריה, אך עתה שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים״. על כך השיבו לו החכמים: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!״.

כך גם בתיאוריו של מחבר הפיוט, שמתוך מצבם הירוד של עם ישראל, מנחמם שזהו הסימן לבוא הגואל, במהרה בימינו אמן.