פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן

מחקרים בתרבותם

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

האוניברסיטה העברית בירושלים

המבוא

  1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ

 

איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.

האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.

 

שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.

על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.

 

  1. 2. תוכן האיגרות

האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).

 

המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).

לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.

איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.

איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).

 

איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.

איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.

באיגרת ה אין נתוני קולופון.

איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).

האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.

 

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר