מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948

הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.

הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.

הקדמה

בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי – רחל ואליהו ביטון – בספינה ״יהודה הלוי״. אבי כתב את סיפור העפלתם, ומצאתי שגם לאחר 32 שנים לא קהה זיכרונו. לאחר שראיינתי את חבריו להעפלה ואת מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים, החלטתי לחקור לעומק את הנושא. העיון המחודש במקורות שבארכיונים שונה מהותית מקריאתם במאה הקודמת, עת נכתבו מחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, בדיווחי מפקדי הספינות ובהתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש מאובדן שליטה על ההעפלה מצפון אפריקה ומהפיכתה לעלייה המונית. מקצת העדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומניהם וזיכרונותיהם של הפעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. לאור זאת, הספר מבקש למקם את הסיפור של המעפילים מצפון אפריקה בהקשר של האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו לישראל אלפי יהודים מארצות האסלאם. עובדה זו עוררה חרדה בקרב הממסד הפוליטי, שכן לנוכח העלייה ההמונית ההגמוניה של יהודי מזרח־אירופה, שהקימו ועיצבו את דמות המדינה, הייתה עלולה להישמט מתחת לרגליהם. לפיכך, בשנת 1949 כינס דוד בן־גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על ״הישראלי החדש״. דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי ליבם של המשתתפים: ראשית, הוא תמך בתפיסתו של ארתור רופין על אודות ״ברירת החומר האנושי״, כלומר, סלקציה, והמשיך ב״אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות […] יש חרדה בליבי״.

וההמונים עלו: מים – תוניס, אלג׳יר, לוב ומרוקו; מנגב – תימן ומצרים; מקדם – עירק ופרס; מצפון – טורקיה, והציבו אתגר בפני החברה הישראלית המתהווה.

בספר זה אציג את סיפורם של המעפילים היהודים מצפון אפריקה ולוב – המוגרבים.[ בכל מקום שמצוין ״מוגרבים״ או ״המגרב״, הכוונה ליהודי ארצות צפון אפריקה ולוב.ד.ב] במהלך 22 חודשים, מאוגוסט 1946 עד מאי 1948, העפילו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה כ־2,525 מוגרבים: 934 מעפילים בשלוש ספינות שהעפילו היישר מחופי אלג׳יר, וכ־1,600 מעפילים שהעפילו ב־27 ספינות מנמלי אירופה. עם זאת, הנתון הרשמי(1,200) התעלם מ־1,300 מעפילים הרשומים במאגר השמות של המעפילים מצפון אפריקה. מאגר השמות התבסס על רשימות שמיות של מעפילים שהגיעו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה לפי הרשום בארכיונים בארץ ואיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים.

בקרב המעפילים מצפון אפריקה היו גם פליטים יהודים אירופים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו או הוברחו לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הספר לא יעסוק בקבוצות אלו, שכן הוא מתמקד במעפילים ממוצא צפון־אפריקאי. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג׳יר החלה ״בריחה״ של יהודים מצפון אפריקה לאירופה באמצעות דרכונים מזויפים. אלו היו בעיקר מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלוש הספינות הראשונות.

בספר אציג את סיפור ״הבריחה״ של יהודי צפון אפריקה, שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳. המעפילים, למעט קומץ של 44 צעירים שהעפילו בספינה הפורצים, גורשו לקפריסין. רק עשרה חודשים לאחר קום המדינה שוחררו כ־10,000 מעפילים, צפון־אפריקאים יחד עם שארית הפליטה, ממחנות הגירוש בקפריסין.

הספר בוחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הלא־ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה משם. אציג את דימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג׳יר ובצרפת לפני ולאחר גירושם למחנות קפריסין, ואת מידת התאקלמותם במחנות קפריסין. המעפילים נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין, ולאחר מכן במדינת ישראל. מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות הביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות. ניצני המחאה שהחלו במחנות בקפריסין היו חוליה בשרשרת שהובילה למאורעות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, בהנהגתו של דוד בן הדוש, ממעפילי ״יהודה הלוי״, ולמחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

28/08/2021

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר