מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.
קוסס, רץ ומטפס הרים
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר ולו שלושה בנים ובת. באחד הימים, יצאו העשיר ושלושת בניו לשוח מחוץ לעיר והגיעו אל הר גבוה. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בני היקרים, רואים אתם הר זה? זכרו לא לטפס עליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי מכם שימרה את פי ויעפיל אל ההר, יביא על עצמו צרה גדולה״. סתם ולא פירש.
שנים רבות שמרו הילדים את מצוות אביהם, וכאשר הגיעה שעתו של העשיר להיאסף אל אבותיו המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא זעו ממצוותו.
נקפו השנים, והבן הבכור גילה שחייו משמימים ומשעממים עד מאוד. לבו נמשך אל ההרים שמנגד ואל מה שמעבר להם. נטל באמתחתו אבנים טובות וצידה לדרך ועוד בטרם יצא, הפקיד בידי אחותו האהובה צמח שתול בעציץ ואמר לה: ״כאשר הצמח רענן – אני בחיים, ואם יבול – מת אני״. נפרד מאחותו, מאחיו ומאמו ויצא לדרך ימים רבים עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לבל יטפס עליו. וידוע שהלב נוטה אחרי הסכנה. יצר ההרפתקנות גם הוא הכניעו והוא גמר אומר בלבו לטפס על ההר. בעודו מטפס, והנה לקראתו צועדת נערה תמירה ויפה שכמוה לא ראה מעולם. מצאה הנערה חץ בעיניו וילך אחריה. עלו הרים וירדו בקעות כשלפתע פערה האדמה את פיה ושניהם נפלו לתוך מנהרה. צעדו השניים בתוכה והגיעו לעיר גדולה שאנשים בה רב. שוטטו השניים בעיר הגדולה עד שהגיעו לארמון המלך. על חומת הארמון תלויים היו תשעים ושבעה ראשים. שאל בן העשיר את בני העיר לפשר הדבר. סיפרו לו כי למלך בת יפה כשושנה, ואולם שתקנית היא ועד היום לא הצליח איש לדובבה. הכריז המלך, כי מי אשר יצליח לדובבה יזכה בממון רב וישא אותה לאשה, ומי אשר לא יצליח לדובבה, יכרתו את ראשו וישפדו אותו על חומת הארמון. אמר בן העשיר בלבו: ״שמא אוכל אני לדובבה?״ הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על הצפוי לו אם יכשל, אך בן העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך והורה לעובדי הארמון להכניס את העלם הצעיר לבית המרחץ ולהלבישו בבגדים חדשים ונאים. הוא עלה מן הרחצה מבושם ומראהו כחמה. מיד הובילוהו לחדרה של בת המלך והיא, היפה שבבנות, לא התלהבה ממראהו הגם שניסה לשמח את לבה בסיפורים ובחידות. היה עליה לטורח ולעת בוקר יצא מחדרה במפח נפש. גורלו של הצעיר הוא היה כגורל האחרים, ראשו שופד על החומה, ומספר הראשים הגיע עתה לתשעים ושמונה. בשעה שנפח את נשמתו נבל גם הצמח שהפקיד אצל אחותו, וזו הבינה שאחיה הבכור מת.
גמלה החלטה בלבו של הבן השני לצאת ולתהות אחר דרכו הנפתלת של אחיו הבכור. גם הוא, כאחיו, הפקיד עציץ אצל אחותו האהובה, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. גם הוא נשבה בקסמו של ההר ויצר הסקרנות שבו גבר על צוואת אביו לבל יטפסו על ההר, ואת שאירע לאחיו בסוף דרכו אירע גם לו – ראשו נערף ושופד לצד הראשים התלויים על החומה. מספר הראשים הגיע עתה לתשעים ותשעה. הצמח שהפקיד בידי אחותו נבל גם הוא.
משנודע הדבר לאח הצעיר, יצא גם הוא לחקור ולדרוש את דרכיהן הנפתלות של אחיו. הפקיד עציץ בידי אחותו האהובה וזכה לברכת הדרך מאמו הדואגת. כמו שני אחיו, לא עמדה לו נחישותו מול יצר הסקרנות. טיפס ועלה למרומי ההר בתקווה לגלות את הנעלם. בעמדו על ראש ההר, ראה גם הוא את הנערה התמירה והיפה, ובלי משים הלך שבי אחריה עד שנפל לאותו בור והגיע לאותו ארמון. הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, ושני האחרונים של אחיו היו. שעה ארוכה עמד מול הארמון והביט בראשים הכרותים, ואח״כ שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את פשר המעשה מתחילתו ועד סופו, והזהירוהו לבל ינסה גם הוא את מזלו, כי אחת דתו למות.
ביגונו כי רב על מות שני אחיו האהובים, ביקש לנפוש שעה קלה מתחת לאחד העצים, והנה עפות ונוחתות על צמרתו שלוש יונים צחורות כשלג. פתחה הראשונה ואמרה: ״מה חבל שצעיר זה הולך אל מותו. לו שמע בקולי, היה נכנס לחדר בת המלך ואני הייתי מסייעת לו לדובבה. כל שעליו לעשות הוא להכנס לחדרה, כשבידו קומקום, ולהתעלם מקיומה. אני כבר אמצא את דרכי לקרבו של הקומקום, ואדאג שהאילמת המדומה תדבר״. שמע הבן הצעיר את השיחה, וכבר באותו הערב התייצב בשער הארמון, וסיפר לשומרים שרצונו לדובב את בת המלך. הזהירוהו השומרים מהצפוי לו אם ייכשל, אך הוא עמד על שלו. לאחר שהתרחץ וסך את גופו בשמנים ריחניים, לבש בגדים חדשים ונכנס לחדרה של בת המלך, כשהוא נושא בידו קומקום. בהכנסו, לא אמר דבר, ישב בפינה, התעלם מקיומה של בת המלך, בדיוק כפי שיעצה לו היונה. כעבור זמן קצר החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום, קומקום, פתח פיך ויאירו דבריך״. ומתוך הקומקום שמעו השניים את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מלאכה: האחד נגר, השני חייט, והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ויצר ממנו בובה יפה להפליא. נטל החייט בד ותפר שמלה יפה לבובת העץ. קם הקוסם והפיח בה רוח חיים. מיד הפכה הבובה לנערה יפה ושום בן אנוש לא הגיע למדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך, למי מהשלושה זכות הבעלות עליה?״ ענה צעיר האחים: ״לדעתי, הנגר זכאי יותר, יען כי הוא יצר אותה יש מאין״. שמעה בת המלך את פסק דינו של הצעיר, שברה את שתיקתה, פתחה פיה ואמרה: ״הקוסם זכאי יותר, יען כי הוא זה אשר הפיח בה רוח חיים״. שמח צעיר האחים על שפתחה את פיה, אך עשה עצמו רוגז על שהיא מתערבת בדבריו ואמר: ״סתמי את פיך, נערה, איש לא שאל לדעתך״. צעיר האחים עלה על יצועו ונרדם בתחושה טובה שהנה סוף סוף הצליח הוא לדובב את בת המלך. השומרים, שעמדו מעבר לדלת, שמעו את בת המלך מדברת עם הצעיר, רצו מיד למלך וסיפרו לו את שקרה. המלך, למוד המדובבים, לא נטה להאמין לשומרים.
בבוקר דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא, לנוכח אוזנו הכרויה שמעבר לדלת. הסכים הצעיר, יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לעץ היונים הידוע. לא עברה שעה קלה, ושלושת היונים נחתו על צמרתו. פתחה השניה את פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר זה לעצתי, היה נכנס לחדר בת המלך, כשהוא נושא בידו פמוט, ואני כבר אמצא את הדרך לקרבו של הפמוט ואעזור לו לדובבה״. בלילה התדפק הצעיר על דלתה של בת המלך, כשהוא לבוש מחלצות חדשות ומגולח למשעי, נושא בידו פמוט, כעצת היונה. כשפתחה לו בת המלך, הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן קצר פנה הצעיר לפמוט ואמר: ״פמוט, פמוט, ספר סיפורך״, הפמוט פתח את פיו ואמר: ״היה היו שלושה אחים, האחד מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה יפה עד מאוד, כליל השלמות עלי אדמות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: ״יש בידי תרופת פלא, שאם אותה תיקח, את מחלתה תנצח״. מיד נטל הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ כחץ מקשת לביתה, וכך הציל את חייה״. המשיכה היונה שבפמוט, ואמרה: ״שפוט בעצמך, מי משלושתם ראוי לה יותר?״ אמר בן העשיר לפמוט: ״לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה את מחלתה״. שוב לא התאפקה בת המלך ואמרה: ״לא! כי הרץ ראוי לה, יען כי טס כחץ מקשת ובידו התרופה הגואלת״. ענה לה הצעיר: ״סתמי פיך, פתיה, מי שאל לדעתך?״ בתחושה טובה שהצליח לדובבה גם בפעם השנייה עלה על יצועו ונרדם. המלך שמע את הלא יאומץ, והלך מיד למלכה, לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזניה וביקשה לשמוע גם בלילה הבא את בתה המדובבת.
הצעיר לא אמר נואש, שינס מותניו והסכים לבוא אליה גם בלילה השלישי, כשבלבו חששות כבדים. שוב פנה הצעיר אל עץ היונים, מיודעינו משכבר הימים, כדי לפוש מעט בצלו ושוב הופיעו היונים ונחתו על צמרתו. פתחה היונה השלישית פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר יפה תואר זה לעצתי, כפי שנהג בלילות הקודמים, ונכנס אל חדרה עם כד בידו, הייתי חודרת לקרבו של הכד ועוזרת לו לדובבה״. בלילה השלישי, התדפק הצעיר על דלת חדרה של בת המלך. משפתחה לו, אץ לפינת החדר, התעלם מנוכחותה, פנה אל הכד שהביא עמו ואמר: ״כד כדי, ספר סיפורך״. פתח הכד את פיו וסיפר את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה עשירים: האחד קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף הקולע בשערה ממרחק ולא מחטיא. שלושת העשירים אהבו נערה יפת תואר, שהיתה בתו של עני מרוד. יום אחד, בהיותם רחוקים מן העיר, גונב לאוזנם שבת העני נחטפה על ידי נשר שהמריא אתה אל קנו, השוכן בין נקיקי סלעים על הר גבוה ונישא. אחז הקוסם בידי חבריו, לחש מה שלחש ושלושתם ניצבו לרגלי ההר. נטל הצלף את רובהו, כיווץ וירה אל בין עיניו של הנשר והרגו. מטפס ההרים נטל את ציודו, טיפס בחירוף נפש אל הקן והוריד את בת העני היפה״. ועוד הוסיפה היונה דבר מתוך הכד ואמרה: ״שפוט בעצמך ־ מי ראוי לה יותר?״ אמר הצעיר: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי שבזכותו התיצבו חיש אל מול ההר״. כאן התערבה בת המלך השתקנית ואמרה: ״לא, כי הצלף ראוי לה יותר. לו החטיא את מטרתו, לא היו מצילים אותה כלל״. שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל אותו הלילה מרוב שמחה והורו למשרתים לערוך חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. למחרת היום נערכה חתונה מפוארת, שכמוה לא ראו תושבי העיר. משתמו שבעת ימי המשתה והשמחה, ביקש הצעיר לשוב אל אמו ואל אחותו המודאגות. המלך ציווה על משרתיו לרתום את מרכבתו לשני סוסים, להעמיס עליה צידה ואבנים טובות וללוותם בדרכם הקשה. משהתרחקו מהארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מהמרכבה, ואילצה לרוץ אחרי המרכבה כשהיא יחפה ובכך הענישה, על שבגינה נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך רצה אחריו בחוצות העיר, כשרגליה העדינות זבות דם, עד הגיעם לביתו. משראו אותו אמו ואחותו, שמחו שמחה גדולה על שנותר בחיים. לאחר שנח מעמל הדרך, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאמו ואמר להן: ״הנה הנסיכה שבעטיה נערפו ראשי שני אחינו. אמרו נא לי אתן, מה אעשה בה?״ הביטו בה האחות והאם כשהיא מוטלת על גבה, פצועה, חבולה ושותתת דם. נכמרו רחמיהן עליה, פתחו ואמרו:
״על ידה נערפו תשעים ותשעה,
וגם על אחיך לא פסחה הרעה.
לא תוכל להתכחש לאשתך,
היא נענשה דיה על ידך.
היה אתה הרחום הרחמן,
ואת פצעי העבר ירפא לו הזמן״.
שעה האח לעצתן, ומאז באושר חיו ארבעתם. וכאן סיפורנו הארוך תם ולא נשלם, אבל הוא ממשיך לזרום בנהרות אדירים, ואותנו מותיר בין האצילים.
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.