מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר