פרשת האזינו-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

סודות ההיסטוריה של עם ישראל, רמוזיפ בפרשת האזינו,

עם דוגמאות מתקופתנו.

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו,

 ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא,

 ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא"

 (מדרש ספרי האזינו, פסקה שלג).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"האזינו השמים ואדברה,

 ותשמע הארץ אמרי פי" (דב' לב, א).

'ויבא משה וידבר את כל

 דברי השירה הזאת באזני העם".

 רמב"ן: "ולזה רמז הכתוב שאמר (בפס' הנ"ל, את המילה) 'כל',

 להגיד שהיא כוללת – כל העתידות למו" (דב' לב, מד).

 

רבנו-אור-החיים-הק': ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

"משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל,

 עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

פרשת "האזינו", קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים – שבת תשובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. יוצא איפוא, שהיא רומזת למעלת התשובה, הכפרה והטהרה לעמ"י ביום הכיפורים, והשמחה שבאה בעקבותיה בחג הסוכות – "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' טז יד – טו).

מנין הפס' בשירת 'האזינו' הוא נ"ב, רמז לנ"ב פרשות התורה, למעט פרשת 'האזינו', ופרשות 'תרומה תצוה' הנחשבות לאחת. נ"ב פרשות רומז ל- אליהו {נ"ב} הנביא המסמל סתרי תורה כפי שהם מופיעים בשירת 'האזינו', היות והוא זה שיתרץ לנו בעתיד את כל הקושיות, כדברי מקומות רבים בגמרא בהם נאמר:

 ת.י.ק.ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

 

פרשת "האזינו" כתובה בפרק אחד בתורה, וכתובה בצורת שירה, המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה לא ע"א).

כל משפט מחולק לשני חלקים, אחד מימין, והשני משמאל, ובאמצע רווח.

בעצם, משה רבנו מסכם את התורה בשירה, לאחר שבפרשה הקודמת 'וילך', חתם את התרי"ג מצוות בשתי המצוות האחרונות – כתיבת ספר תורה, ומצות הקהל. כל זאת לאחר חודש ימים, בו משה רבנו הסביר לעמ"י את התורה.

משה רבנו מחליט לסכם את התורה בשירה, במוסיקה שתשמש להם ולנו כמקור השראה, אותה יזכרו לעד. זה לא פלא שבימים עברו, נדרשנו ללמוד את שירת 'האזינו' בע"פ, כמו ש'שירת הים', שגורה בפי כל, ובע"פ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: השירה הזאת נפתחת בצורה חגיגית בפס' הראשון, בו מדמה את גדולי ישראל לשמים – 'האזינו השמים ואדברה', ואת המון העם לארץ – 'ותשמע הארץ אמרי פי'.

 וכלשון קדשו: "עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד – הם גדוליהם וראשיהם. ב' – המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם 'שמים' – שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בציווי 'האזינו השמים". לגבי העם, רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ".

 

המלבי"ם הולך בעקבות רבנו-אוה"ח-הק' ואומר: "וכיוון ב'השמים' אל הגלגלים וכל שממעל ל'הארץ', וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כמו השמים המשפיעים על הארץ".

 

 בהמשך, הכתוב משתמש בדימויים מעולם הגשמים והטל, המרווים את האדמה שנותנת יבולה בשפע, בזמן שעושים רצונו של מקום – "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב".

רבנו אברהם אבן עזרא: "ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה והצמיחה" (פס' ג').

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

להלן דוגמא אחת מני רבות,

 המצביעה על כך שבשירת האזינו, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י.

"ואני אקניאם בלא עם – בגוי נבל אכעיסם"

הקב"ה מביא על עמ"י תנועות מחבלים,

 כמו החמס מדרום, וחיזבאלה מצפון – שהן 'לא עם',

ויודעות להכעיס אותנו כדבעי – 'אכעיסם'.

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים: בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

דוגמא מחיי הפרט:

לרמב"ן היה תלמיד מבריק שהמיר את דתו לנצרות, והפך להיות שר חשוב. ביום כיפור, הוא הזמין את רמב"ן רבו ושחט לפניו חזיר, וגם אכל מבשרו וכו'.

הרמב"ן שואל אותו: מה גרם לך להמיר את דתך, ולשנוא את היהדות. האיש ענה: "פעם שמעתי אותך בדרשה אומר: בפרשת 'האזינו' רמוז כל אחד מאתנו, והרי לא הגיוני. תוכיח לי שהשם שלי אבנר רמוז בשירת האזינו?

הרמב"ן עונה לו: השם שלך אבנר, רמוז בפס': "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". האות השלישית במילות הפס', יוצרות את השם אבנר. גם בתוכן, הקב"ה ישבית את זכרך'זכרם' וכו'.

אבנר מאוד התפעל מכך וביקש לעשות תשובה. הרמב"ן הבטיח לו להוציאו מהגהינם לאחר שנה. האיש קיבל על עצמו תשובה. הלך לים והטביע את עצמו כעונש.

 

 

"כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (דב' לב ג).

 

אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנ' "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (בר' כא ע"א). תרגום ירושלמי אומר: "ואתן עמא דישראל, הבו יקר ותושבחא ורבו רוממו לאלהא".

 

רשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה להם הקב"ה, והטובות שגמל לכם, וגם הוא צדיק במה שיעשה לכם… היו מודים על האמת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הכוונה, כי הדבר אשר אליו יכוון במאמריו – הוא שם ה', על דרך אומרם ז"ל, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (זהר אמור צח ע"ב). ועליה הוא אומר: 'יערוף כמטר לקחי – שהיא התורה – שהיא שמו יתברך. ופירוש אקרא, מלשון יקר".

 

 

 

 

 

 

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט,

אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (נב, ד).

 

 

 

 הפס' מדבר על האמונה בצדק האלוקי המוחלט בעולם.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא מאדם הלומד תורה, ובכל זאת "מזונותיו קשים, ולחם אין. או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה, ומודדים לו במידה גסה, אכול ושבוע והותר. כיעודים שנאמרו ללומדי תורה, ונהפוך הוא לא, מפני זה יבעט, ותיוולד בו חס וחלילה מינות – אלא יצדיק הדין עליו, ויאמר ה' אמת, והוא אומרו 'הצור' – לשון תוקף וחוזק" וכו' כדברי קדשו.

 

מוסר השכל: ביטחון עם ישראל במדינת ישראל,

תלוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך אמונה בה', בבחינת "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

 על הפס "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), הרומז לגאולה בימות המשיח,

אומר רבנו-אוה"ח-הק': רק אנשי אמונה בה', "יחיו", ויזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה"

 (תהלים קיט פו).

 כ"כ, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה'

 שלא לאכול מעץ הדעת.

כ"כ, הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

חג שמח – משה אסולין שמיר

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 185 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר