האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

האנוסים-ירמיהו יובל

הבישוף היהודי והנזיר הסגפן

לצד ההתנצרות מאונס אירעו המרות דת מרצון. סימן ראשון לבאות ניתן כשניסה רבי שלמה הלוי, רבה של קהילת בורגוס, לשכנע את בני עדתו לקבל את הדת הנוצרית לפני שיבואו הפורעים לעירם. הניסיון נכשל, ורק מתי מעט הלכו בעקבות רבם אל הצלב. אבל מה שזעזע ביותר את היהודים היה שרבי שלמה הלוי התנצר מתוך שינוי אמונה שבלב ולא בגלל הפרעות דווקא. הפוגרום המתקרב רק גרם לו להקדים את מה שהתכוון לעשות ממילא.

יחד עם הרב נטבלו לנצרות גם ארבעת ילדיו הצעירים ואחיו, אבל לא אשתו. שלמה הלוי נטל לעצמו את השם פבלו דה סנטה מריה(רמז למוצאו מעמה של מרים הקדושה), נסע להשתלם בתאולוגיה נוצרית בפריס ואחר כך הסתופף בחצר האפיפיור באוויניון. כשחזר לספרד חבר למלך אראגון, ובתוך כמה שנים עלה במדרגות הכנסייה עד שהתמנה לבישוף בעירו בורגוס.

הבישוף שלמה הלוי דה סנטה מריה היה המומר הבולט והמרשים ביותר בזמנו. הסכנה שנשקפה ממנו ליהודים נבעה לא רק מן החקיקה העוינת שיזם נגדם (כמו שנראה בהמשך), אלא בעיקר מן הדוגמה האישית המהממת שנתן. שלמה הלוי עבר לנצרות מתוך פנימיותה של היהדות עצמה. היהודים ראו בו בוגד ואמרו שהמיר את דתו מתוך חשבון אישי ורדיפת כבוד, אבל דומה שאלה דברי לעז פולמוסיים של הצד המתגונן. לאמיתו של דבר כבר הגה הלוי בספרי תאולוגיה נוצרית שנים לפני הפוגרום ולפני התנצרותו. השאלה שמא שגו היהודים שגיאה גורלית כשדחו את ישו – ודווקא מתוך שיקולי דתם שלהם – הטרידה את מנוחתו. מתוך כך חקר ודרש והעמיק ביסודות תורת משה, ונחשף לסכנה האורבת לכל חוקר, לא רק לאבד את תום האמונה – תוצאה כמעט הכרחית מעצם החקירה – אלא גם להגיע לידי ספקות וכפירה. אבל, לדברי הלוי, בזכות ההימור הזה הגיע אל הישועה.

 החקירה ביסודות היהדות נעשתה לו ״פתח תקווה, אשר בה נכנסתי למסורת הברית״(לברית ישו, כמובן), ולכן דרש עליה את הפסוק: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו.״“

היהדות היא ״שער לה׳״, כלומר מבוא לנצרות, ומי שנכנס בשער הזה אינו בוגד אלא צדיק.

אין כאן מליצה ספרותית בלבד של בר אוריין, או ניסיון לקנטר את בני דתו לשעבר על ידי הוצאת פסוק מידי פשוטו עד כדי חילול שמים. לדידו של הלוי, או הבישוף דה סנטה מריה, הייתה כאן קריאת משמעותם העמוקה של הדברים, ביטוי לראיית הנצרות כהשלמה הכרחית ליהדות. הלוי נאחז תשוקה עזה שכל היהודים יכירו בסוד שגילה וילכו בדרכו, אבל משלא התגשמה משאלתו הייתה התשוקה הזאת לתאוות נקם ואף לשנאה.

נגד הבישוף היהודי מבורגוס קם ידידו מנוער, יהושע הלורקי. באיגרת ארוכה ומפורסמת הוא ״עומד משתומם״ לנוכח מעשהו של ידידו, ומפריך את טענותיו שהמשיח כבר בא, שהרי סימני המשיח אינם נראים בארץ: האם שורר שלום בעולם וזאב גר עם כבש? ומלחמת גוג ומגוג היכן היא? האם בנויה ירושלים ובית המקדש עומד על תלו? ובכלל, האם באמת היה ישו נצר לבית דוד? אבל בתוך טיעוניו הפולמוסיים השגרתיים של הלורקי מסתתר אי־שקט רוחני ודתי. בעומדו ״משתומם״ מול מעשי הלוי אין הוא נוזף בידידו בלבד אלא גם מביע סקרנות אמיתית למניעיו. הייתכן שהלוי גילה אמת מטפיזית שנסתרת מעיני שאר היהודים? כשהלורקי מלמד זכות על היהדות הוא נשמע לפעמים כמי שמבקש עזרה סמויה – איך להתגבר על היהדות.

בינתיים פתח דון פבלו דה סנטה מריה בקריירה נוצרית מזהירה. מאחר שהיה אינטלקטואל חריף ופוליטיקאי מתוחכם הרשים את עמיתיו ואת פטרוניו כאחד, וידע לקשור קשרי ידידות עם אישים בחלונות הגבוהים. צדו האפל פנה כנגד עברו וזהותו הקודמת, שהתגלמו ביהודים. דון פבלו לא יכול להשלים עם העובדה שהיהודים האחרים סירבו ללכת אחרי דוגמתו האישית. הוא הונע בכוח גאוותו, בצורך להוכיח את צדקתו ואולי גם בתחושה של ייעוד היסטורי, והרגיש דחף לא נשלט לחלוק עם כל בני דתו הקודמת את הצעד האדיר שהוא עצמו עשה; וכדי לגרום להם לציית השתמש גם בנשק אינטלקטואלי וגם בנשק פוליטי – לחץ פולמוסי וחקיקה גם יחד.

השקפתו של סנטה מריה, שהמורשת העמוקה של היהדות מתממשת בקבלת הנצרות, עמדה בסתירה לאורתודוקסיה של שתי הדתות גם יחד. היהודים ראו בה בגידה עצמית, ואילו קתולים אורתודוקסיים ראו בעין רעה את העובדה שהוא מייחס להם מקור יהודי וקושר ברצף אחד את הקדוש עם הארור, את נאמני ישו עם מי שנחשבים לרוצחיו. באורח המחשבה הפרובוקטיבי הזה הציב סנטה מריה את עצמו מחוץ לזרם המרכזי של הממסד הנוצרי, ולא מחוץ ליהדות בלבד. הגותו היא דוגמה מובהקת לשניות מסוג מיוחד, שעתידה לחזור ולהתגלות, כמו שנראה בהמשך, גם בכתבי בנו(דון אלונסו דה קרטחנה, גם הוא בישוף בורגוס) ושל תאולוגים מומרים אחרים.

פולמוסו של סנטה מריה עם היהודים ניחן בעוצמתו של אדם שמדבר מקרב היהודים ובשפתם שלהם, כלומר כוחו של ״מלשין״ רב עוצמה. לפיכך הוסיף לדבר אליהם בלשון ״אנחנו״. אף על פי שהיה משוכנע בדרכו לא הצליח סנטה מריה להימנע מרגש אשמה כלפי היהודים, שהתגלגל בזעם ובשנאה; ואולי כדי להצדיק את בחירתו היה זקוק ליהודים כדי שילכו אחריו ויעשו כמוהו.

את לחציו של סנטה מריה השלימו שני שותפים רבי השפעה: נזיר נבואי, האח ויסֶנטֶה פֶרֶר(Vicente Ferrer), ואפיפיור מודח, בנדיקטוס ה־13.

 

הקדוש התיאטרלי: ויסֶנטֶה פֶרֶר

בוויסנטה פרר היו הרבה ממרכיבי הפנומנולוגיה של הקדוש: הממשי והסמלי, העמוק והתיאטרלי, דתיות עמוקה ומזוכיזם סגפני, אהבת המושיע ושנאת הבריות, ומעל לכול דוגמה אישית והרגשת שליחות מוחלטת, שבזכותם ידע לזעזע את לבם ונפשם של אנשים פשוטים. הוא פרש מתפקיד רם בחצר האפיפיור באוויניון וירד אל פשוטי העם. ויסנטה פרר היה רדוף חזיונות אסכטולוגיים.[ האמונה באחרית הימים; ענף תיאולוגי העוסק בחיי העולם הבא א.פ] הוא תיעב את מה שנראה לו כשחיתות המידות של הכנסייה: רדיפת שלטון והנאות החיים, הדגשת המדרג החיצוני והריקנות שבאורח החיים הדתי. פרר היה אפוא רפורמטור כנסייתי מוקדם בעל נטיות פופוליסטיות. בתקופה אחרת אולי היה נחשב לכופר ומועלה על המוקד, אבל בימיו שררה אנדרלמוסיה גמורה בכנסייה ושלושה אפיפיורים אחזו בכיסאו האחד של פטרוס, וכך קנה לו פרר עמדת כוח בזכות מעמדו בממסד הפוליטי ובשל ההמונים שנמשכו אחרי דרשותיו ומעשי הסיגוף הפומביים שלו, שבעטיים היה קהל שומעיו פורץ בבכי ונתקף היסטריה המונית.

ויסנטה פרר תבע מחסידיו לחזור בתשובה ולהלקות את עצמם עד זוב דם, כאילו רצה להעניש את הבשר על עצם קיומו. קבוצות־קבוצות היו נדריו עוברים בערי ספרד, מצליפים על גופם ברצועות עור, נושאים לפידים ומזמרים לכבוד המשיח. ההמון האחוז חרדה, המלא רגשי אשם תמיר בשל חינוכו, הושפע בנקל מן הפעלולים האלה, שאולי גם הביאו לו מידה של פורקן. אילו היו מקיאוולי או הובס צופים במחזה מן הסתם היו רואים בו אישור לתורתם על תפקידה המייצב של האימה הדתית בשירות המדינה. רגשי התשובה והחרטה שעורר פרד לא הופנו לכיוון אנרכיסטי אלא להפך, פעלו לשיכוך התסיסה החברתית והפוליטית והפנו את עוצמתה לאפיקים אחרים. גם זה מסביר את המעמד הפוליטי האיתן שקנה לו פרר בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון.

נתיב אחר להצלת העולם היה מסע צלב לקירוב כל הלא־מאמינים, יהודים ומוסלמים, אל חיק הכנסייה, אבל לא בכפייה אלא בדרכי נועם ובלחץ רוחני. פרר התנגד לפוגרומים ולמעשי אונס בנוסח פראן מרטינס, ואף הטיף נגדם בציבור. על הכופר לבקש את הטבילה בעצמו, אמר, אבל אין מניעה לעזור לו להגיע לכלל החלטה; ולצורך זה ראה פרר שני אמצעים משלימים: מערכת חוקים שתמאיס על הלא־מאמינים את חייהם מחוץ לכנסייה, ומסע שידול אימתני, שיציג לפניהם באותות ובמופתים את החלופה הנוצרית.

בזכות פעולתו של פרר חודש הצו מן המאה השלוש־עשרה שחייב יהודים ומוסלמים להאזין לדרשות נוצריות. הוא יצא למסע ועבר בכל רחבי ספרד מעיר לעיר. את הופעותיו היה מתכנן כבמאי רב השראה של מחזות אלוהיים, שיודע לערבב קודש עם חול. הוא היה מתפרץ לבתי כנסת בשעת התפילה, בידו האחת צלב ובאחרת ספר תורה, ובעקבותיו שובל של נזירים מזמרים, נושאים אבוקות ומלקים את גופם. קל לתאר את האימה שנסכו המחזות האלה בלב היהודים. בעיניהם לא היה פרר מי שבא להצילם מאחרית הימים אלא מבשר הקץ. הם ראו את חסידי פרר מקיפים את בית הכנסת(או מקום כינוס אחר) וידעו כמה רב כוחו ברחוב הנסער וכמה איתן מעמדו בחצר. רבים עוד זכרו את אירועי 1391 היטב מכדי להמר על ההבדל התאולוגי הדק שבין טבילה בכוח הזרוע, שהנזיר הדומיניקני הזה דחה לכאורה, ובין המרת דת באמצעות טרור רוחני ואיומים מוסווים שהיו שיטתו בפועל. ההתנצרות בכפייה עדיין הייתה סכנה מוחשית ומאיימת גם אם פרר כפר בחוקיותה. בכל מקום היו יהודים שנכנעו לפני מחץ ההתקפה של פרר, ואחרים נסחפו אחריהם. במקומות קטנים ומבודדים יש שהיישוב היהודי התנצר כולו. ובערים גדולות, כגון טולדו, סיפרו שפרר העביר לנצרות 4,000 נפשות ביום אחד.

במסע הצלב של פרר אף הוסבו בתי כנסת רבים לכנסיות, ובהם בית הכנסת הנהדר בטולדו שהקים שמואל הלוי אבולעפיה(שהוזכר בפרק 1). היום שמו ״אל טרנסיטו״ והוא שופץ ושוחזר ומשמש מוקד משיכה לתיירים, שמתפעלים מן הכתובות העבריות הנפלאות ותחרת האבן בסגנון מודחאר(mudejar). על בית הכנסת הזה קונן משורר עברי בן הזמן: ״בית הכנסת שר שמואל / הלוי נשיא ישראל / תזעק הוי אריאל / קדוש תהילות ישראל.״

שיטות דומות נקט פרר גם נגד המוסלמים; מתקפתו מסמנת בתולדותיהם את המשך הרקונקיסטה באמצעים אחרים. ושלא מדעת, ובוודאי בלי כוונה מראש, תרמה פעולתו של פרד נגד יהודים ומוסלמים לגבש את האחדות הלאומית בספרד, שהלכה והבשילה עד שבאה לידי ביטוי פוליטי בסוף אותה מאה.

בינתיים קשר הבישוף סנטה מריה קשרי ידידות עם אנריקה השלישי מלך קסטיליה, ולאחר מותו נעשה מקורב לאלמנתו, המלכה העוצרת קטלינה. בראשית 1412, בלחצם של סנטה מריה וויסנטה פרר, חתמה המלכה קטלינה בשם בנה הקטין על שורה של חוקים דרקוניים נגד היהודים והמוסלמים, הידועים בכינוי ״חוקי הכופרים״. החוקים האלה נועדו לבודד את הלא־ נוצרים מן הנוצרים, לשבור את מטה לחמם ולאלץ אותם להתנצר. בין שלל ההשפלות שנגזרו עליהם חויבו היהודים והמוסלמים(המוסלמים נכללו בחוק בהשפעת פרר) לשאת סימן מבדיל, ללבוש בגדים נחותים ואף להימנע מיישור שולי הזקן. נאסר עליהם לעבוד בעבודה שכרוכה בקשר עם נוצרים, וכך הורחקו היהודים מרוב עיסוקיהם המסורתיים, כגון גביית מסים, בנקאות, מנהל בשירות המלך, ואפילו מסחר, אומנות ורפואה. יהודים ומוסלמים נושלו מן האוטונומיה הקהילתית שלהם והוכפפו לפקידים אזרחיים, ואלה הודרכו להביא בחשבון את חוקיהם הדתיים. במצב שנוצר אירע לא פעם שפקיד נוצרי נאלץ לחרוץ משפט על סמך ההלכה היהודית או השריעה המוסלמית!

אילו קוימו כל עשרים וארבעה הסעיפים של ״חוקי הכופרים״ כלשונם בוודאי לא היו נותרים יהודים (ומוסלמים) רבים בספרד עד שנת 1420, אז בוטלו החוקים. אבל למזלם של המיעוטים המדוכאים בימי הביניים קשה ללמוד מספר החוקים על תמונת החיים הממשית. בתקופה שבה לא היה שלטון מרכזי חזק, כשחוקי המלך לא היו תקפים בהכרח בנחלות האצילים ולא נאכפו תמיד אפילו בנחלות המלך עצמו, וכל מיני זכויות וחירויות שהוענקו לקבוצות אוכלוסייה הכבידו על מערכות הממשל והמשפט, היה פער מובנה בין האות הכתובה ובין המציאות בשטח. כך אירע שיישומם של החוקים המחמירים היה רופף וחלקי בלבד.

ואף על פי כן הנחיתו ״חוקי הכופרים״ מהלומה כבדה על היהודים. אכזריותם פגעה ביהודים קשה יותר משפגעה במוסלמים, שכן המוסלמים היו מבודדים יותר מן היהודים ומעורבים פחות מהם בכלכלה הנוצרית. על כל פנים, כוונת הביזוי וההשפלה של החוקים נועדה לשתי הקהילות כאחת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר