סיום המאמר של הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל
באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל
אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021
תחייה מחדש או זכות ההגדרה: יוון ואיטליה בשבתו באיטליה ובאי קורפו, על פרשת הדרכים בין איטליה ליוון, חזה ביבאס בנחשולי עלייתה של הלאומיות ובתהליכי היווצרותן של תנועות לאומיות חדשות. בשנת 1821 מרדו היוונים בשלטון העות'מאני, וב-1822 הכריזו על עצמאות. המרד, שנמשך עד 1832, נחל הצלחה. עבור ביבאס, וגם עבור אלקלעי, הייתה זאת מציאות סמוכה ונראית שהיו לה משמעויות חברתיות וכלכליות. עד תחילת המאה התשע עשרה שלטו העות'מאנים ביוון, חצי אי הסמוך לקורפו. בתקופתו היה קורפו בשליטה בריטית, אך רוב תושביו היו יוונים שעמדו בקשרים תכופים עם יוונים ועם שלטונות יוון. ביבאס החל לשמש רב הקהילה ערב הקמתה של יוון העצמאית. עד 1839 כבר הייתה דעתו מגובשת שבהתקוממות זו יש דגם הגיוני למרידה יהודית בארץ-ישראל וכלפי אותה רשות שלטונית עותימאנית, דעה שביטא בשיחותיו עם המיסיונרים הסקוטים.
ביבאס זיהה אצל המתקוממים היוונים עצמה נפשית ורעיונית של לאומיות עתיקה-חדשה, קרובה ללאומיות היהודית במבנה ההיסטורי המהותי. היוונים המודרניים הסתמכו על הקדום בחתרם אל עצמאות מדינית מחודשת. ההשוואה בין התרבות היהודית לתרבות יוון הושתתה על תורי הזהב שלהן בעת העתיקה (שמהם שאבו תרבויות צעירות שקמו לאחריהן), ועל הטענה לחירות של יושבי ארץ שנכסי התרבות הקדומים שלה נשלטים בידי אומת כובשים חדשה: העות'מאנים. ביבאס הסביר בבהירות לסקוטים כי לאחר שימרדו באימפריה העות'מאנית, שסדקיה נפערו לנגד עיניהם של מתבוננים רבים בעשור הרביעי של המאה התשע עשרה, על היהודים להקים ריבונות משלהם, כפי שעשו היוונים. ייתכן ששמע על פועלה של אגודת ׳איטליה הצעירה׳, שהקים גיוזפה מנציני ב-1831 והייתה מופע מקדים למהפכות ׳אביב העמים׳ בשנים 1848- 1849. לא מן הנמנע כי רעיונות חברי האגודה הפרו את משנתו של ביבאס, ששהה כאמור בליבורנו שנים רבות. כפי שציין ישראל קלויזנר, ייתכן כי משנתו הושפעה במידה לא מבוטלת ממאבקיה העקובים מדם, לשלביהם, של תנועת התחייה האיטלקית (Risorgimento), לאיחוד כל חלקי מרחב התרבות האיטלקי תחת ישות שלטונית אחת.53 ביבאס הכיר מקרוב יהודים, יוונים, איטלקים, דהיינו קבוצות אתניות שלהן היסטוריה מאז העת העתיקה והן בעלות מסורת תרבותית רבת דורות, הנשמרת בגאווה ובקנאות, לעתים מתוך הכרח או בלית בררה, וכעת, בעקבות תמורות המודרנה, התרחבות האוכלוסין ועליית רעיון הלאומיות באירופה הן ניצבות בפני פרשת דרכים מהותית. עקב כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר בארצות לחזור אל מולדתו הקדומה.
מאבק המעצמות או תהליך הגאולה: בין הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית
במשנתו המדינית של ביבאס שזורות יחדיו שתי תובנות שונות במהותן בשני ממדים: בממד הראליה הפוליטית ובממד החזון והאמונה. בממד הראליה הפוליטית: הערכת הממלכה המאוחדת ככוח מדיני עולה שידביר את שלטונם של העותימאנים בארץ-ישראל ביום מן הימים. בממד החזון והאמונה: ציפייה כי הבריטים יהיו המעצמה האירופית שבחסותה יקימו היהודית רשות ריבונית עצמאית בארץ-ישראל. ביבאס היה נתין הממלכה המאוחדת, והיה גאה בזאת. בראשית המאה התשע עשרה התגברה פעילות שליחי הממלכה המאוחדת במזרח התיכון ובכלל זה בארץ הקודש. ראשי הממשל הבריטי שלחו לארץ-ישראל אישים מוכשרים בתפקידי ייצוג מדיני או כמורה, ואלה הגבירו את כוח הממלכה באמצעות חקר הארץ וכינון מגעים עם תושביה. למשל, הצי המלכותי היה לעזר העותימאנים נגד גייסותיו של מוחמד עלי ב-1840. הפעילות המדינית הגלויה כללה הצהרות אוהדות לעניין היהודי בארץ-ישראל ובהן הצהרות בעל פה ובכתב של ציארלס הנרי צירצייל, איש צבא וקונסול בריטניה בדמשק ב-1840. בקיץ 1841 כתב צירצייל איגרת נלהבת למונטיפיורי על חשיבות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל, שבה יקימו אוטונומיה או ריבונות יהודית בחסות מעצמה אירופית.
ביבאס ניחן במודעות לתמורות הללו במדיניותה של הממלכה המאוחדת, שבבירתה ביקר. התמורות חיזקו את הגותו ואת חזונו. מנקודת המבט של חקר המגמה הבריטית בארץ-ישראל, עשויה משנתו של ביבאס להיכלל בה, שהרי הייתה אחת מגל הכרזות פומביות ופרסומים של נתינים בריטים למען הקמת מדינה יהודית. גם משנתו של הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, העמידה במקום הראשון את הממלכה המאוחדת. הרב אלקלעי גרס שהקמת הריבונות היהודית בארץ-ישראל תהיה בעזרתה.
מדינה יהודית וצבא יהודי בארץ-ישראל
בשורתו העיקרית של ביבאס, כפי שנתפסה בהיסטוריוגרפיה, היא ההכרה וההכרזה בנחיצות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל בדרך הטבע והקמתה של ריבונות יהודית בה. הוא הציג אותה בגאון הן לפני תלמידי חכמים, כגון הרב אלקלעי, הן לפני גויים נתיני הממלכה המאוחדת הנושאים תפקיד רשמי כשליחיה של הכנסייה הסקוטית. קשה לשער מה היה עומקה והיקפה של השפעתו על בני דורו, הן של דבריו שבעל פה אל ההמונים שפגש בנתיב מסעותיו באירופה ובאימפריה העות'מאנית, הן אמריו שהובאו בספריהם של שומעיו וזכו לתפוצה רבה. יש שראו גנאלוגיה רעיונית, כלומר זרימתם וגלגולם של רעיונות מדור לדור, מאמצע המאה התשע עשרה עד סופה, ממשנת הרב אלקלעי אל הציונות המדינית של בנימין זאב תיאודור הרצל. ואם ביבאס היה רבו הנועז של אלקלעי, אזי אותה גנאלוגיה מתחילה ממנו.
ביבאס דיבר על הנחיצות בכוח יהודי צבאי כה חזק ומשוכלל שיוכל למגר את השלטונות העות'מאניים השולטים בארץ. שיחותיו עם הסקוטים נסבו על קשת נושאים שהוא היה אמון עליהם בהיותו הוגה דעות, דרשן ותלמיד חכם מוערך אצל תלמידי חכמים בני דורו: מצבו של עם ישראל מהעת העתיקה ועד תקופתו, מוצא היהודים, רעיון הבחירה של עם ישראל וייעודו בקרב העמים, שיהיו לו אמצעים מתאימים כדי שיוכלו לשלוח נציגים, כמו הסקוטים מראייניו, להפיץ את דברה של האומה ברחבי העולם. רעיונו זה מלמד על קווי דמיון מהותיים בינו לבין מראייניו, הנודדים והחוקרים, ואולי אף אוספי מודיעין למדינתם, שהרי הוא עצמו היה כמותם, אבל למדינה שאינה קיימת אלא רק במחשבותיו.
עיתוי המפגש בין הרב ביבאס לבין שני כמרים מיסיונרים בראש השנה של שנת ה'ת״ר, ביום הדין, אינו מובן מאליו. לכאורה אין זה שכיח שרב פוסק ידוע ומוכר לרבים יבלה את החג עם נכרים, כמרים ומיסיונרים במוצהר, הנעזרים במקומות הגיעם במיסיונרים מקומיים וביהודים מומרים. אבל אין תמה באשר לעצם נכונותו למפגש, שהרי ביבאס התראיין ב-1844, אצל איש הדת הנוצרי והמיסיונר הסקוטי גיון גיפרי סטימרק שבא לקורפו. ייתכן שהמפגש נקבע בראש השנה משום שעתותיהם היו קצרות, או משום שלא מצאו מועד אחר, ובשל החשיבות שראו במפגש.
המיסיונרים הסקוטים מסרו בחיבורם על דבריו לקהל יהודי, על הצורך ׳להתאמן בנשק ולהוציא את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח. כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם המה׳. והם מציינים: ׳הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים כאן ובמקומות אחרים. האיש הצעיר דיבר בהערצה גדולה עליו [על ביבאס], על הצעותיו, ובעיקר על זו האחת, שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, שכך הם עשויים לכבוש את פלשתינה מידי הטורקים בניהולו של משיח, כמו שהיוונים תפסו את ארצם׳.
צבאיות יהודית הקשורה לראליה הפוליטית בת זמנו הייתה כנראה במחשבותיו במשך תקופה ארוכה. לחיבורו על אתרוגי קורפו קרא כאמור אנשי חיל. בדרשתו בבית הכנסת בלונדון, ב-21 ביוני 1840, הזכיר ביבאס את היהודים המשרתים בצבאות צרפת ופולין, נאמנים למדינותיהם ונהנים משוויון זכויות בממלכה המאוחדת. דבריו על התחמשות ותפיסת ריבונות בארץ-ישראל, ראויים להיקרא עם דבריו על הגודל הקריטי של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל שיקבע את מהלך הגאולה של האומה, ובמילים אחרות, מספר יהודים מינימלי הוא מכריע לפתיחתו של שלב חדש בתולדות האומה וכפועל יוצא מזה של העולם. כך כתב אלקלעי בשמו בספרו: ׳ושמעתי מפי קדוש הרב הגדול מעוז ומגדול הר״ר [הרב רבי] יהודה ביבאס נר״ו [נטריה רחמנא וברכיה: ישמרהו האל ויברכהו], שזהו שנאמר במלאכי: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7), ר״ל [רוצה לומר] שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ-ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בינינו חייבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף [22,000 נפש] כדי שהקב״ה ישרה שכינתו עליהם […] יראה סימן טוב לנו ולכל ישראלי.
כעשור לאחר פטירתו של ביבאס ב-1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר: דרישת ציון, ובו כתב על תכניתו ליישוב ארץ-ישראל: ׳להכין שם שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים, אשר ישְׁלָיוּ אוהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פילצייא ארדונג [ביידיש: סדר משטרתי] להשמידם, ומושלי הארץ יעזרו לזה כנודע'. אולם אמירות ברורות ועדכניות על ריבונות יהודית ועברית בארץ-ישראל, ובמילה אחת: מדינה, ועל כוח יהודי חמוש, קרי: צבא, שיעמוד לרשותה, הופיעו לאחר 1881, אצל אנשי העלייה הראשונה, ובעיקר אצל אנשי תנועת ביל״ו.
סיכום
הרב ד״ר ביבאס היה מראשוני מבשרי הציונות במאה התשע עשרה. בשער בת רבים הוא ידע להציע הצעות מעשיות להקמת ריבונות יהודית בארץ-ישראל המבוססות על המסורת היהודית עתיקת הימים בהקשר הרעיוני והמדיני של תקופתו. ביבאס הוא מבשר הציונות, אף שראוי גם לשייכו אל שלל מערך מאמצים נמרצים של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל, שהתגברו משנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה. הצעותיו ופועלו של ביבאס מוארות בהקשר למגמות ההתפשטות של האימפריה הבריטית, שהוא היה אחד מנתיניה. הצעותיו בקעו מתוך המורשת היהודית, ומעולם לא הוצאו מן ההקשר המסורתי, אולם נופן נטה ואף התערה בתמורות התקופה המובהקות, ובייחוד בתמורות הרעיוניות, כגון השכלה ולאומיות, הקשורות זו בזו.
בהגותו הציב ביבאס יעדים חדשים ליהודים כאומה. הוא ראה ביהודים אומה שהתארגנותה החדשה היא מחויבת המציאות ותכלול הקמת ריבונות יהודית חדשה בארץ-ישראל. הוא דגל בהשכלה ובלימוד מדעים והיה מבשר מדיני וצבאי, ולמעשה גם חוזה, שכן הוא לא רק הציע אלא גם חזה את הבאות. הגם שהיה רב קהילה ופוסק הלכה לכל דבר ועניין במונחי זמנו וזמננו, הוא הציע ארגון רעיונות תקדימי, ששימש, כשנות דור לאחר פטירתו, לארגונה של תפיסת עולם יהודית לאומית חדשה.
סיום המאמר של הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל