בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

ב־21 בינואר 1495 יצא אברבנאל, כבן לוויה של אלפונסו, מנאפולי למאזארה, עיירת חוף בדרומה של סיציליה, שאלפונסו קיבל בשנה הקודמת במתנה מפרדיננד מלך ספרד. חודש ימים אחר יציאתו של אלפונסו מנאפולי – ב־22 בפברואר – נכנס שארל VIII לעיר. לידיעה על כיבוש נאפולי, שהגיעה ודאי עד מהרה אל אברבנאל במאזארה, נתלוו שמועות על הפרעות שעשו אנשי העיר ביהודים, בסיועם של הצרפתים. מסתבר שהפרעות כמעט עשו כלה ביהודי נאפולי. אף־על־פי ששפיכות הדמים היתה כנראה מוגבלת, נמכרו יהודים רבים לעבדות, ואחרים אולצו להתנצר כדי להינצל מגורל דומה. שכונות מגוריהם של היהודים נבוזו עד יסודן, כמובן, ובין הבתים שנשדדו היה גם ביתו של אברבנאל. ״אנשי הארץ גזלו את כל קנייני,״ כתב, והרבה מספרי ספרייתו היקרה וכן גם כתב היד של ״צדק עולמים״ הלכו לאיבוד. מעשי הנבלה של קלגסי הצרפתים והאוכלוסיה הבריחו אלפי יהודים מן העיר, ויציאת היהודים נמשכה גם כששארל השיב את הסדר על כנו. עם היוצאים את נאפולי אחר הפרעות היה בנו של אברבנאל, יהודה, שהשתקע בג׳נובה כרופא. דומה שגם דון יצחק החליט באותם הימים להוציא את שארית משפחתו מנאפולי. בן־ זקוניו, שמואל, למד אז בסלוניקי, ואברבנאל הורה לבני משפחתו בנאפולי שיתכוננו לצאת מן העיר.

בינתיים השתנה הנוף המדיני. ב־ 31 במרס הוקמה ״ברית קדושה״ שכללה את האפיפיור, הקיסר, ספרד, ונציה ומילנו, במטרה לגרש את הצרפתים מאיטליה. אברבנאל היה, כנראה, סבור שברית אדירה זו תחזיר לנאפוליטנים את מעמדם הקודם. קרוב לוודאי שהשינוי במצב הניע אותו להורות לבני משפחתו להישאר עוד זמן־ מה בנאפולי.

לדבריהם של כמה מבני־זמנו של אלפונסו, מלך נאפולי לשעבר, התכוון זה האחרון כשהתפטר מן המלוכה שלא להתעניין עוד בפוליטיקה ולהתקדש לחיים של נזיר מתבודד. האיש, שלפי מה שאמר עליו קומץ, ״לא קיים מעולם את התענית שלפני חג הפסחא, וגם לא העמיד פנים שהוא מתענה,״ חי עכשיו, לפי אותו מקור עצמו, ״חיים צנועים ונזיריים ביותר, עבד את האלוהים בכל שעות היום והלילה,״ ו״בילה את עיתותיו בתפילות, תעניות ומתן נדבות.״ זוהי עדות נוספת לדבר, שקוֹמין הפריז על המידה כשגינה בחריפות את אופיו של המלך. אדם שמסוגל היה לתמורה קיצונית כל כך לא היה, כמו שביקש קומץ להוכיח, פושע מועד וחסר תקנה. עם זה נטעה אם נניח שאלפונסו בילה את כל זמנו בצומות ובתפילות בלבד. למרות התפטרותו ראו בו בעלות־הברית, ובפרט ונציה, מלך גולה, וכמעט לא נקפו אצבע בענייני הסיכסוך שהיו מעורבים בו בלי להודיעו או להימלך בדעתו. מכאן שלא היה אברבנאל תלוש לגמרי מן החיים המדיניים, אלא, כמו שלא קשה להניח, מעורה היה במתרחש ויעץ את עצותיו למלך בכל הנוגע לבעיות שוטפות. אפשר שגם הצליח לחדש את התעניינותו בכס המלוכה.

ב־20 באפריל עזב המלך, ואברבנאל עמו, את מאזארה בדרכו לפלרמו. שייטת ספרדית בפיקודו של האדמירל רֶקֶסֶנְס צפויה היתה להגיע לסיציליה, ותוכניות לפלישה לנאפולי מדרום כבר היו בעיצומן. ברור שגם אלפונסו וגם יועצו היהודי ביקשו להיות קרובים יותר לזירת הפעולה. רק זמן קצר שהו, איפוא, בפלרמו, שבה נתקבל אלפונסו בכבוד מלכים, וממנה המשיכו בדרכם למסעה – שהיתה הבסיס הראשי לחילות הפלישה הספרדיים והנאפוליטנים. במחצית השניה של חודש מאי כבר נלחם פראנטה II בקַלַבְּרִיָה, וב־24 במאי הגיע חיל משלוח ספרדי בפיקודו של גונסאלווֹ דה קורדובה, שעתיד היה לעשות לו שם במהלך המלחמות האיטלקיות כ״מצביא הגדול״. גונסאלווֹ, אחיו של אלפונסו דה אגילאר, היה דמות מוכרת בחצרם של מלכי ספרד. יחסו ליהודים עמד בסימנה של אותה ליברליות שהיתה אופיינית לאצילי ספרד, וביחוד לאחיו המפורסם. אין ספק שאברבנאל הכיר אותו מספרד, ואף־על־פי שג1נסאלוו שהה במסעה רק יומיים, אפשר להניח בביטחה שנפגש עם אברבנאל, בן־לווייתו הקרוב ביותר של אלפונסו. היכרות מחודשת זו עם המצביא הספרדי הניחה אולי את היסוד ליחסי הידידות, שהתפתחו אחרי־כן בין גונסאלוו ובנו של אברבנאל, יהודה.

בואו של חיל המשלוח הספרדי והמאורעות שקדמו לכך – נחיתת כוחות הצי של רקסנס, נצחונותיו הראשונים של פראנטה בקלבריה, ויציאתו של שארל VIII מנאפולי(ב־20 במאי) – היו סימנים מעודדים למה שצפוי היה להתרחש בעתיד הקרוב. חשובה ביותר היתה התופעה הבאה: יחסם של הנאפוליטנים אל מי שהיה מלכם השתנה תכלית שינוי תחת שלטון הדיכוי של הספרדים, ו״עכשיו״, כך אנו למדים, ״ישר היה בעיניהם שמו הנתעב של אלפונסו; מה שהורגלו להגדיר בהתנהגותו כאכזריות ראו עכשיו בחומרה צודקת, ומה שהורגלו שלא כדין לראות בו גאווה ושחצנות נתפרש להם עכשיו ככנות אמיתית.״ מסתבר ששינוי זה בעמדת נתיניו לשעבר נודע לאלפונסו כשעדיין היה במסינה, וכמעט אין ספק בדבר, שתקוותו המעורפלת לשוב ולעלות על כס המלוכה של נאפולי – תקווה שאולי טופחה, כפי שרמזנו, על־ידי אברבנאל – הפכה עתה למשאלת־לב לוהטת. אף־על־פי־כן עזב אלפונסו באותם הימים את מסינה כשהוא ״נואש וממורמר״, וחזר לפלרמו, שבה נכנס למנזר מונריאל. את הסיבה ל״ייאושו״ של אלפונסו עלינו לבקש ביחסים המתוחים בינו ובין בנו, פֶראנטֶה II. ״אלה היו ימים,״ כותב גְוויצ׳ארדיני כשהוא דן במוסריות של החוגים המדיניים באותה תקופה, ״שבהם נדירה היתה אהבת בנים להוריהם,״ ויש לנו די סימוכים למסקנה, שיחסו של פראנטה II לאביו לא היה מאותם מקרים נדירים. כשנפגשו המלך שפרש והמלך השליט, ודאי הבהיר זה האחרון לאביו שאין בכוונתו לוותר על המלוכה.

אם היו לו, לאברבנאל, תקוות לשוב וליעשות כוח בנאפולי עם התחדשות שלטונו של אלפונסו, עכשיו ודאי הקיץ עליהן הקץ. וכשהחליט אלפונסו לברוח מן הבריות וללבוש בפלרמו את גלימת הנזיר, ברור שהיהודי אברבנאל לא יכול היה ללכת אחריו. אברבנאל נשאר, איפוא, במסינה, אף אם לפרק זמן קצר בלבד. יש לזכור שמסינה היתה תחת שלטון ספרד, ונוכחותו של יהודי שם היתה נסבלת רק כל עוד נמנה עם בני פמלייתו של המלך לשעבר. בלי ספק קשה היה לו להישאר שם אחר יציאתו של אלפונסו מן העיר. אף־ על־פי־כן יתכן שאברבנאל היה משתהה בה עוד כמה ימים, אולי מתוך כוונה לעבור לרג׳יו שבקלברןה, שהיתה כבושה אז בידי הנאפוליטנים, אלמלא הגיעה אליו הידיעה על המפלה הניצחת שנחלו הכוחות המשולבים של פראנטה וגרנסאלוד מידי הצרפתים בסמינארה. דומה שבאותו רגע – כשקץ המלחמה נראה רחוק מאוד ותוצאותיה היו מוטלות בספק, וכששהותו במסינה היתה לצנינים בעיני השלטונות – החליט אברבנאל להגשים את תוכניתו, שבה הגה זה כמה חודשים: לעזוב את איטליה ולהתיישב בתורכיה. סביר, איפוא, שבמחצית השניה של חודש יוני עזב אברבנאל את מסינה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 185 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר