יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו
פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו
הנסיך מחבש * מיוצאי ירך שלמה המלך * בקורו בארץ-ישראל * מטוב הארץ לחבש * בקורו בביתנו * המלויו [מלויו] כל הזמן בעמידתם * עושה הכרה עם משפחתנו * מראה את פצעיו מחזית המלחמה * בקורו של מ. אוסישקין בבית אבי בשנת תרס"ג * אספת ההכנה בבית אבי * יסוד ההסתדרות הכללית ליהודי ארץ ישראל * משפחתנו במסחר השעורה בעזה * פתרון שאלת הפרוטסט אצל הבדוים *
מהמאורעות החשובים בחיי משפחתנו מתקופה זו בשנת 1900, אני רושם דבר זה מה שנקלט היטב במחי, בקורו של הנסיך מחבש בן המלך מאביסיניה שבקר את ביתנו בנוה-צדק ביום שבת יחד עם כל מלויו.
בכבוד גדול קבלנו את בן מלך זה מיוצאי המלכת שבא שלפי האגדה בקרה את חכם המלכים אשר בירושלים, ולפי המסורה בעמם ובארצם מתגאה משפחת המלכים מחבש בשלשלת היוחסין שלהם משלמה המלך עד היום הזה.
וכפי שראינו זה לא כבר אחרי מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט איך בא-כח ממשלת חבש בחבר הלאומים בג’נבה מחה בשם מלכו היוצא ירך שלמה המלך נגד העמים על הדם העברי הנקי הנשפך בחוצות ירושלים ובארץ הקדושה.
ע"ד משפחתנו ביפו נודע להנסיך לפני בקורו מהסוחר העשיר והנכבד בעדן מבנין מנחם משה סוחר גדול במסחר כלו עם הודו, חבש, פרס וערב ועוד מארצות המזרח שסחר גם עם משפחתנו ביפו, במשך שנים רבות לפני זה.
לפני בקורו של הנסיך בארץ-ישראל הודיע למשפחתנו בנין מנחם משה שבקרוב יבוא הנסיך מחבש לארצנו ובקש מאתנו שמשפחתנו תופיע ותלך בשמו לפני הנסיך ותתן לו את שרותו ולמסור גם לידו פנקס של צ’יקים להבנקים שימשוך עליהם סכומים שאולי יצטרך בהם.
בבואו של נסיך עם מלויו ליפו נתקבל בכבוד גדול על ידי הממשלה והצבא, והתאכסן במלון דה-פרק בשכונה האמריקנית [המושבה הגרמנית ביפו].
כאשר אחד ממשפחתנו הופיע לפניו עם מכתבו של בנין מנחם משה ועם פנקס הצ’יקים על שמנו, הודה מאוד, אבל השתמש במעט מהם. והוא רק בקש את אחי אברהם חיים המנוח שילוה אותו בדרכיו בארץ שיסע אתו לירושלים ולכל הסביבה בכל אשר יסע. הנסיך מנה את אחי שידאג למשלוח הסחורה שקנה והכין בארץ-ישראל על מנת לשלחם לחוף יפו, ומשם על האניה להחוף הקרוב לחבש.
מה היתה טיבה של סחורה זו? מים בפחים, מכל מעינות הארץ משני עברי הירדן, כל מיני חול ואבנים ממקומות הקדושים בארץ, ואני זוכר את מאות התבות והפחים שקבלנו ביפו על מנת לשלחם לחבש.
אחרי שובו בתיור הארץ בא הנסיך לבקרנו עם כל מלויו לביתנו בנוה-צדק. ואני זוכר קו אופיוני זה מבקורו בביתנו. כל השמונה המלוים את הנסיך עמדו על רגליהם כל זמן בקורו בביתנו שנמשך יותר משעה. כמה שבקשנו אותם לשבת בשפת רמזים, כי הם מלבד השפה החבשית לא הבינו שפה אחרת, לא פעלנו כלום עליהם, הם המשיכו בעמידה כל הזמן מבלי להסיר אף לרגע את עיניהם מנסיכם ושמרו עליו כבבת עין.
הנסיך רצה להכיר את כל אחד ואחד ממשפחתנו ושאל פרטים על כל אחד ואחד. במשך השעה וקצת יותר של בקורו זה הרגיש הוא את עצמו כל כך באופן ידידותי אינטימי עד שהראה לנו שני פצעיו ברגל ובצואר, הפצעים האלה שבאו לו במלחמת עמו וארצו, ושהוא הנסיך בתור ראש-צבא נלחם בחזית ממש.
בשנת 1903 זוכר אני בקורו בבית אבי המנוח בנוה צדק מר מ. אוסישקין, זאב גלוסקין שבאו אז מרוסיה על מנת לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ-ישראל מכל העדות מהערים ומהמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.
ולפני שנפתחה הכנסיה הגדולה הזאת בזכרון-יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה קודם לפני פתיחת הכנסיה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ. אוסישקין.
אבי המנוח שהיה – כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – חובב-ציון לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ-ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקה טובה, תצמח מזה טובה רבה לבנין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה, ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ-ישראל זו.
מפני הרבה סבות שונות שלא פה המקום לפרטם [לפרטן] לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים וחשדים התפוררה, אבל הרעיון של אחוד כללי של כל יהודי ארץ-ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בנין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ-ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של אחוד אמתי של יהודי ארץ-ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.
משנת 1902 והשנים אחריהם אחרי שמשפחתנו ואחי אברהם חיים המנוח בעיקר התחילו לסחור בתבואה בעיר עזה במשטב [קנה מידה] רחב מאוד הייתי גם אני העוזר בזה על ידו במשלוח ובהבאת לו הכספים ועוד, שזה היה בזמנים ההם בקושי רב.
אחי היה מבלה כשלשה ארבעה חדשים, החדשים אחרי הקציר של השעורה בעזה. והוא היה קונה על ידי סוחרים קטנים אצל הבדוים מהנגב ממחוז עזה ובאר-שבע כמעט החלק הגדול ביותר של השעורה שלהם. ושעורה זו היינו שולחים לחו"ל שלוש ארבע אניות טעונות מלא שעורה בכל שנה.
בזכרוני נרשם חזק נסיעה אחת עם סכום גדול של כסף מיפו לעזה בדרך היבשה שהיתה בחזקת סכנה תמיד של שודדים וגנבים, אבל הצלחתי להעביר בשלום את הסכום הגדול כסף בזהב שהגיע להרבה אלפים לירות תורכיות ונפוליונים. ועוד דבר אחד נשאר נקלט במוחי מנסיעה זו. כאשר הבאתי את הכסף לאחי לעזה, אז הוא חלק את הכסף כמעט לא ספור להסוחרים ולהבדוים שסחר אתם. וכאשר העירותי לו איך הוא עושה דבר שכזה, ועוד בלי קבלה אז הוא ענה לי שהוא סומך תמיד על ישרותם של הערבים בזה, שאחרי שכל אחד יספור את חבילתו יגיד לו את מספר הסכום הנכון.
וכך באמון מלא להערבים ולהבדוים שסחרנו אתם כמה שנים לא קרה אף פעם שהערבים והבדוים ירמו או יבגדו בנו באופן מסחרי. ואף פעם לא קרה לנו במסחרנו בעזה או שההתחייבות או שטר של הערבי או של הבדוי ילך לפרוטסט [אישור רשמי על אי פדיון שטר חוב במועדו, המאפשר הגשת תביעה משפטית נגד הלווה]. ופה אולי כדי [כדאי] לספר את העובדה האופיונית והמענינת על יחסם של בדוי הנגב מחוז עזה ובאר-שבע לשאלת הפרוטסט. אז היה המנהג היפה הזה נהוג אצל אנשי המזרח אלה. להאיש שהיה בא לרגלי אסון שלא עמד בהתחיובותו על השטר בזמנו, היה בעל החוב שמגיע לו פורש אוהל על אם-הדרך לפני הכניסה למקום מגוריו, ובאוהל היו תוקעים איזה מין מטפחת שחורה שהתנוססה מרחוק כדגל שחור מבשר רעות. וכל העוברים על יד האוהל היו שואל על מי מכריזים שחור? וכאשר נודע להעוברים והשבים על פלוני שלא שלם בזמנו, אז היו תיכף מתאספים מכיריו והיו פודים אותו מעת צרה. מנהג מזרחי, אבל יפה בתוצאותיו. והלואי היה שמור בעולם המסחרי כך גם אצלנו. המסחר שלנו בקנית השעורה בעזה נמשכה כך יותר מעשר שנים עד התפרצות המלחמה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו