על הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן-ד"ר גבריאל אלבו וד"ר דן אלבו

ד"ר גבריאל אלבו וד"ר דן אלבו

על הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן

קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר במערב הפנימי. תכליתו של מאמר זה היא להצביע על הקשר ההיסטורי בין קהילת ואזאן וקהילת אז'ן (אסג'ן) שקדמה לה. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגל מכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בשני מועדים, בל"ג בעומר ובט"ו באב לבית העלמין של קהילת וואזאן-אסג'ן, לחגוג בל"ג בעומר את ההילולה לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי ובט"ו באב את ההילולה לזכרו של רבי עמרם בן דיוואן. לצד עובדות מוכרות אלה על קהילת אסג'ן עצמה, הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן לא נכתב מאומה במחקר ההיסטורי של יהדות המגרב.  מאמר זה בא לענות על כך.

קהילת אסז'ן

רשימת הקהילות המופיעה בספרו של רבי יעקב אבן צור זי"ע- היעב"ץ "עט סופר" שיצא לאור בשנת התפ"ח – 1728 מונה שלושים ישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל או המעיין הסמוכים להם. איזאגין מוזכרת ליד לקצאר אל כביר. היישוב איזאג'ין המוזכר ברשימה זו הוא היישוב Ezaggen המוזכר בכתבי ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. אזכור זה היא העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית באסג'ן-Ezaggen במקורות העבריים. במפה מתקופה זו העיר מוזכרת בשם Ezagena. (במפה מטה אסז'ן בסמיכות למבצר אדום מופיעה במרכז המפה למטה)

מיעוט האזכורים מקשה לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. ממעט המקורות אנו למדים שקהילת אסז'ן במאה ה-17 הייתה קטנה, המורכבת מיהודים ילידים – תושבים בעלי שמות כמו: בן חמרון, בן שרקון, בן שימול, בוחבוט, אלחדד ועמר ומצאצאי מגורשי ספרד בעלי שמות כמו: צרויה, אזולאי, פימיינטה, פריינטה, רומי, עמרם, אבוהב. הקהילה נהגה כאחותה הבכירה באלקצר אל כביר על פי תקנות קשטילייא עד לחורבנה בשנת 1755 ברעידת האדמה של ליסבון.

תפקידה במאה ה- 16 בקונפליקט האסטרטגי בין ממלכת פורטוגל והממלכה השריפית, עיצב במידה רבה את כלכלתה במאה ה-16 והמאה ה-17. ליאו האפריקאי ודה-מרמול לא מזכירים נוכחות יהודית באסז'ן בכתביהם. ועם זאת אין בכך כדי לשלול נוכחות יהודית באסז'ן. יש להניח שמניין היהודים במקום היה מועט וזו הסיבה שלא הוזכרו. היהודים במקום הם אלה שנתנו מענה לצורכי התחזוקה של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי של מלכי הממלכה השריפית (מרוקו) שחנה דרך קבע במקום, עליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה-מרמול.

בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע ביישוב, עבדו עשרות חרשי ברזל, בעלי מלאכה הבונים מתחזקים ומתקנים כלי זין ומוצרים ממיני מתכת שונים, (ברזל, נחושת, ארד וכסף). היו בורסקאים ורצענים שעיבדו עור גולמי ותפרו: מרדעות, מושכות ואוכפים. אלה השלימו את קשת המלאכות ובעלי המלאכה שתפרו ותיקנו את מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים המלכותי.

בשרשרת ההיררכית של המשטר הפיאודלי המושל של Ezaggen שלט על חבלי ארץ נרחבים. הקאידים של כפרי בני שבט רהונה העלו לו מס. תושבי הר רהונה העלו מס בסך שלושת אלפים דוקטוס למושל איזאזן למימון תחזוקת ארבע מאות הסוסים עבור המלך. שבט בני סארסאר העלה מס בסך שש אלפים דוקטוס, מחציתם שולמו למושל איזאזן והמחצית השנייה שולמה למלך של פאס. עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.

לאחר סילוק הספרדים בשלהי המאה הי"ח, וירידתה מחשיבותה האיסטרטגית(6), Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג'זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותי צורפות, ועבודת מתכת לבני המקום ולשבטי ההר. עשירי הקהילה מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים. ליאו האפריקאי מספר שבני האזור עוסקים בייצוא עורות לפורטוגל ולגינואה שבצפון איטליה [Genova].

(6)הערת המחברים: עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו האפריקאי, דה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין לבן ואדום, שמן, סבון ושעווה. ליאו האפריקאי, הגיאוגרף הספרדיDel Marmol Caravajal  לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. יש להניח שהיתה נוכחות כלשהי של יהודים במאה הט"ז באז'ן, הגם שהעדויות לנוכחות יהודית כאמור הן מהמאה הי"ז ואילך.

הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן.

האירוע המשמעותי ביותר שהנציח את קהילת ואזאן בתולדות יהודי המגרב ובעקיפין גם את קהילת אז'ן שפסקה להתקיים קודם בשנת 1755 לפני ייסודה, היא קבורתו של השד"ר ר' עמרם בן דיוואן בבית העלמין של אסז'ן החרבה. בית העלמין של אותה קהילה עתיקה מימי הביניים הוסיף לשמש את הקהילה היהודית החדשה שנוסדה בואזאן, משום שעל מייסדי הקהילה החדשה בואזאן נמנו בני קהילת אסז'ן העתיקה שחדלה להתקיים. יש יסוד סביר להניח שתושביה לשעבר של אסז'ן החרבה באותן שנים, עוד קיוו לחזור למקום הולדתם והולדת אבותיהם כדי לבנות מחדש את היישוב שחרב בשנת 1755 ברעידת האדמה הקטסטרופלית של ליסבון שהטילה הרס וחורבן על כל ערי ועיירות  צפון מרוקו ועל כל יישובי החוף האטלנטי של מרוקו. שמירת הקשר עם בית העלמין ההיסטורי של מקום הולדתם, העניק לתושבי קהילת אסז'ן לשעבר אפשרות לשמור על נוכחות רצופה ותחושת בעלות על נכסיהם ואדמותיהם ביישוב החרב. וזו הייתה סיבת המשך השימוש בבית העלמין העתיק באסז'ן למרות ריחוקו מואזאן.

מעבר יהודים  מאסז'ן לוואזאן

תולדות קהילת וואזן וקהילת אז'ן קשורים בעבותות מארבע סיבות:

א-בית העלמין של קהילת אז'ן מהווה חוליית חיבור ראשונה בין שתי הקהילות. לאחר שקהילת אסז'ן חדלה להתקיים, המשיך בית העלמין המפורסם, שבו קבורים ר' עמרם בן דיוואן והשד"רים: ר' טוביה אלפנדרי ר' דוד הכהן, ור' שלום אבודרהם לשמש את קהילת וואזן החדשה עד להתפזרותה. קהילת וואזן ירשה את קהילת אז'ן בבעלות על בית העלמין. שתי הקהילות שחיו זו אחר זו מבחינה כרונולוגית, עשו שימוש באותו בית העלמין ברצף כרונולוגי שנמשך כארבע מאות שנים, [מ- 1578 לערך ועד שלהי המאה העשרים 1970]. לעובדה שהמהגרים מיתר הקהילות שהתיישבו בוואזן קברו את מתיהם בבית העלמין באסז'ן הפכה אותם אט אט לבעלי זיקה רגשית לבית העלמין העתיק של קהילת אסז'ן ולהיסטוריה שלה.

ב-בני שתי הקהילות וצאצאיהם, קבלו את מעמדו של ר' עמרם בן דיוואן כצדיק של הקהילה. כבמרוץ שליחים, צאצאי שתי הקהילות המשיכו לקיים במשותף את טקס הזיכרון (ההילולה) לזכר רבי עמרם בן דיוואן, טקס המוסיף להתקיים גם עתה לאחר שחדלה קהילת וואזאן להתקיים. ילידי אסז'ן ומייסדיה של קהילת ואזאן שהגיעו מטטואן, קסאר אל כביר, לערייש-לארצי ומקנס פעלו ונשאו במשותף בארגון ההילולה השנתית לזכרו. ולשאת בעול שימור וטיפוח המיתוס של רבי עמרם בן דיוואן. משלהי המאה ה-18 קבר הצדיק ר' עמרם בן דיוואן זוהה עמה. למרות המרחק בן תשעה קילומטרים, המפריד בין וואזאן ואסז'ן, ההילולה של ר' עמרם בן דיוואן על כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות והמטלות הלוגיסטיות והאירגוניות שנדרשו להוצאתה לפועל  פעמיים בשנה, בכל שנה.

חולית חיבור שלישית: השפעתם של יוצאי אז'ן על עיצובה העתידי של קהילת וואזן.(13) קהילת אז'ןהפסיקה להתקיים במתכונתה ההיסטורית בשלהי המאה הי"ח. השפעת יהודי אז'ן על עיצוב הקהילה העוברית בוואזן הייתה בעלת משקל רב. בניגוד למצטרפים החדשים האחרים, שבאו כיחידים או כמשפחות בודדות, קהילת אסז'ן העתיקה את מגוריה רובה ככולה לוואזן.en bloc  ולפיכך אנשיה הוו רוב מגובש בקרב קבוצת המייסדים. הצטרפותם הקולקטיבית כקהילה מגובשת על מינהיגיה, ומוסדותיה, העניקה ליוצאי אסז'ן יתרון על פני המהגרים מתיטוואן ומקנס ושאר ערים שבאו, בקבוצות קטנות, כמשפחות בודדות או כיחידים. כתוצאה מכך, ליוצאי אז'ן היה יתרון ביחסי הכוחות בין מרכיביה השונים של הקהילה המתהווה, לא פלא שיוצאי אסז'ן נשאו בתפקידי ההנהגה בקהילה החדשה. משהותרה ישיבת יהודים בוואזן בשנת 1751, רוב קהילת אסז'ן עבר להתגורר בוואזן ונטל חלק בבניין הקהילה החדשה עם מייסדים נוספים מתיטוואן ומהגרים ממקנס ופאס. מימיה הראשונים בני קהילת אסז'ן הפכו לכוח המניע ולעמוד השדרה הדמוגרפי שעליו נבנתה הקהילה החדשה.

(13)הערת המחברים: במושגים ישראליים, ניתן להשוות זאת לגרעיני מתיישבים שעלו לקרקע ובשלב ראשון התגוררו במקום זמני ולאחר שנים של התבססות כלכלית וחברתית עברו יחד ליישוב קבע באתר קרוב. כך שהזיכרון המכונן של היישוב מרתך את תולדות היישוב והקהילה בשני אתרי ישיבתה באתר הזמני ובאתר הקבוע. גם אם ליישוב הקבוע מצטרפים עם השנים חברים חדשים ואפילו אם גרעין הקמתו מתחלף במתיישבים אחרים שלא חוו את ימי ההקמה הראשונים המצטרפים החדשים מאמצים את הזיכרון ההיסטורי של המייסדים. סיפורו של היישוב אינו מתחלף עם תחלופת אוכלוסיו אלה הדוגמאות הקרובות ביותר שעולות בדעתי כדי להדגים את טיב הקשר בין קהילת אסז'ו לקהילת וואזן. לאור העובדה שקהילת אסז'ן הייתה הקהילה המכוננת של קהילת וואזן, ההיסטוריה שלה הפכה לחלק בלתי נפרד מתולדות קהילת וואזן החדשה.ע"כ

חוליית חיבור רביעית: אימוץ ההיסטוריה של קהילת אסז'ן על ידי קהילת וואזן ותפיסת עצמה כממשיכה ויורשת. הצטרפותם הקולקטיבית של יהודי אסז'ן לקהילה העוברית בוואזן ועובדת היותם בעלי היסטוריה משותפת הפכה אותם בחלוף השנים לנושאי הזיכרון הקולקטיבי של קהילת וואזאן. הנרטיב ההיסטורי שלהם הפך לדומיננטי, במסורות בעל פה של קהילת וואזאן. על פי נרטיב זה, ההיסטוריה של קהילת אסז'ן וקהילת וואזאן מסופרת "ללא הפרד". נרטיב זה אומץ על ידי כלל בני קהילת וואזאן. גם על ידי אלה שהיגרו אליה מתיטוון, ששאוון, קסאר אל כביר, מקנס ופאס. (14) בני קהילת וואזן בלא הבדל קהילת מוצא ספחו לעצמם את עברה של קהילת אסז'ן, וגם בני אסז'ן אמצו את ההיסטוריה של וואזאן, את המיתוסים, הסיפורים והמסורות הקשורים בסיפורי הנסים של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן ששהה ביישובם. גם אלה שבאו ממקומות אחרים, הפכו למוסרים ולמספרים של אותן מסורות לבניהם אחריהם. בפועל לא ניתן לנתק בין תולדות שתי הקהילות, ולא ניתן לדון בקהילת וואזאן, בלא לעסוק בתולדות קהילת אסז'ן תחילה. שכן, לאחר שקהילת אסז'ן פסקה להתקיים במתכונתה ההיסטורית באתרה העתיק, היא השתתפה עם מהגרים מערים אחרות בבניין הקהילה החדשה בוואזן.

(14)הערת המחברים: באופן זניח באו גם מערים אחרות כגון: תאזה [משפחת הדיין הרב דוד גיגי ובנו ר' יעקב בן גיגי], דמנת [משפחת דהן] מוגדור, [משפחת אלגרבלי ומשפחת בן שושן] או מתפיללת [משפחת עבו].

המסורת בעל פה מספרת כי את הקהילה הקימו שבע משפחות. שתי ראיות מבססות נתון זה. הפונדק הראשון שנבנה עבור יהודים בוואזן, מנה שבע יחידות מגורים, ובקסאריה בעיר העליונה, המרכז המסחרי לממכר מוצרי תעשיה יוקרתיים מאירופה, שבעה מתוך עשרת בתי המסחר הסיטונאיים הגדולים היו שייכים היסטורית ליהודים ושלושה לערבים מפאס. בקרב צאצאי תיטוואן בקהילת וואזן, רווחת גרסה זהה לגרסה הרשמית של השורפהשל וואזן שנמסרה לAubin Eugène לפיה גרעין המייסדים הראשוני מנה שבע משפחות יהודיות מתיטוואן. גרעין המייסדים התיישב בפונדק שנקרא בפי יהודי וואזן במאה העשרים- פְנֵדְּאָה (הפונדק הקטן, פונדקון). לאחר התמסדות ההתיישבות היהודית במקום, הוסבה אחת הדירות בפונדק לבית כנסת. נתוניו האדריכליים של הפונדק הראשון שבו התיישבו ראשוני היהודים תומכים במסורת זו.

ר' עמרם דיוואן נפטר בוואזאן ונקבר בבית העלמין של הקהילה באסז'ן. בימי מנוחתו בקהילת וואזן בדרכו חזרה לארץ ישראל, בביקורו השני במערב הפנימי, ביום ט' מנחם אב התקמ"ב. ר' עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. ר' יהודה בר עמרם דיוואן – דודו של רבי עמרם בן דיואן (21) יצא בשליחות ירושלים, צפת וחברון כשד"ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את "זבחי שלמים" בתצ"ח ו"חוט המשולש" בתק"ט. ר' עמרם ב"ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי"ח [1758] נימנה על חכמי ישיבת "נוה שלום" בירושלים, שנוסדה ע"י קהילת קושטא בשביל דודו ר' יהודה דיואן בשנת תקכ"ג [1763] יצא ר' עמרם ב"ר אפרים דיואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על איגרת שליחותו חתם ר' יצחק זאבי בנו של בעל "אורים גדולים". מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ"ג [1763], התיישב בואזאן. בתוך תקופה קצרה נקבצו סביבו תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי ללמוד תורה  מפיו.

(21)הערת המחברים: סבו של ר' עמרם דיוואן הקבור באסז'ן , נקרא אף הוא ר' עמרם דיוואן.

סיבת השתהותו של ר' עמרם דיוואן בואזאן, נעוצה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותן שנים [1763- 1766]. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי המערב הפנימי ואסף תרומות בשליחות כוללות חברון, שב ר' עמרם דיוואן לא"י. כעבור שלוש שנים בארץ ישראל שב בשנית כשד"ר למערב הפנימי בשנת תקל"ד 1774. בביקורו השני, שהה ר' עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר' זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם יתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך. באדר תקל"ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר"ח כסלו תקמ"א. [יום ראשון 18 בנובמבר 1781] בפאס שהה עד ד' תמוז תקמ"ב [יום ראשון, 16 ביוני 1782] ונפטר באז'ן בערב שבת ט' אב תקמ"ב [יום שישי 20.07.1782], חודש לאחר הגעתו לאז'ן מפאס. "בט' בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד "משבר" היא שנת תקמ"ב [=1782] נפטר השד"ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן בואזאן ונקבר בה." במותו הספידוהו גדולי חכמי ישראל במקנס, רבי דוד חסין שהכירו אישית היכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה. סמוך מאוד למועד פטירתו עלה ר' דוד חסין לקברו באסז'ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה "הר טוב" בהסבר המקדים לקינה כותב ר' דוד חסין, "את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג'נה" [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה וכן על פי ההיגוי הלאטיני]. במאמר על רבי עמרם בן דיוואן שנכתב על ידי לאון פינס מנהל בית ספר אליאנס בוואזן, בשנים 1946 – 1960 שהתבסס, קרוב לוודאי, על המסורת בעל פה ששמע מפי זקני הקהילה, ילידי המחצית השנייה של המאה הי"ט, נאמר "רבי עמרם עזב את מקנס במטרה לבקר באסז'ן שהייתה העיר השביעית בגודלה במרוקו ושבה חיו יהודים רבים. עתה אסזן הוא כפר חרב במרחק 9 ק"מ מואזאן. רבי עמרם התארח בואזאן אצל ראש הקהילה מר רווימי . חודש לאחר הגיעו לואזאן נפל למשכב ונפטר, היה זה ביום שישי בערב. השמש נטתה לשקוע וכניסת השבת הייתה קרובה. פרנסי העיר החליטו לקברו רק ביום ראשון בבוקר. אחד מבניו של רווימי שישן באותה שעה, ראה ושמע בחלומו את רבי עמרם אומר לו" בני אמור לחברה (קדישא) שיקברוני כי עדיין מוקדם, השמש תראה את העפר מכסה אותי לפני שקיעתה." מרגע שבנו של ראש הקהילה סיפר את חלומו, החברה שינתה את דעתה והרב נקבר לרגלו של עץ זית צעיר. חודש לאחר מות רבי עמרם הניחה אבן מצבה גדולה ויפה, למחרת אבן המצבה נמצאה הרוסה. תחילה חשבו שהיה זה מעשה חבלה של ילידים מהסביבה. הקהילה בנתה את המצבה מחדש, עוד באותו לילה הופיע רבי עמרם בחלומו של ראש הקהילה רווימי" בני איני רוצה במצבה מעל קברי, אני רוצה שמצבתי תהא בגובה פני הקרקע כשל האביונים ביותר." כאשר התעורר מצא להפתעתו את המצבה הרוסה שוב, זה מקור ערמת האבנים המכסה את הקבר רבי עמרם בן דיוואן הנח בצל הזית הצעיר שמאז צמח והיה לעץ גדול ומרשים."

שנה לאחר מות ר' עמרם דיוואן המשורר ר' שלמה חלואה מספר "נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע"א לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד"ר כמוהר"ר עמרם דיוואן זלה"ה שנבל"ע בוודג'אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאמרו על קבורתו [..]" הערתו של המשורר ר' שלמה חלואה מלאת משמעות להבנת התפתחות הילת הקדושה סביב קברו של ר' עמרם בן דיוואן, זה לא קרה באופן הדרגתי אלא מיד לאחר פטירתו, קהילת אלקסאר הסמוכה לאז'ן מזמינה פיוט לכבוד הצדיק ומכוננת יחד עם קהילת אסז'ן ומקנס את מה שעתיד להיות ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המגרב. בנו, ר' חיים דיוואן השתקע והתיישב בואזאן ואף "קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ"ד שנתיים לאחר מות אביו" וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר' חיים נפטר בסופו של דבר בדרום מרוקו, ביישוב בשם ווירגאן [Virguane]. מגורי ר' עמרם בן דיוואן בואזאן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי בנו ר' חיים שנתיים ימים לאחר פטירת אביו בביקור השני העניקו לקהילה הצעירה בוואזאן הנהגה דתית מהמעלה הראשונה ובסיס דתי-רוחני איתן בימי התעצבותה המוקדמים.