נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
גניזה
מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.
וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.
דיין
מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.
דין
מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.
דירה
מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה
ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.
דרישת שלום
מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.
דרשה
מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
עמ' נב
עמ' נב