נינה פינטו-אבקסיס-  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

נינה פינטו-אבקסיס

נינה פינטו-אבקסיס  1971- 22 ביולי 2019 הייתה חוקרת פולקלור והומור ועמיתת הוראה במרכז לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה מתמקדים בלשון החכתיה ובתרבותם של יהודי צפון מרוקו. כלת פרס בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תשע"ה. ופרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת ה"תשע"ח

פינטו-אבקסיס נפטרה ביולי 2019, לאחר מאבק ממושך, במחלת הסרטן. נשמתה עדן.

טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

פעמים 150-152, מכון בן צבי, 2018, עמ 139-162

באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס[noche de panos]והכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.

במאמר זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר – ועל בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עמה ומקומה של שפת הקהילה, החכֵּתייה, הספרדית-היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.

טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק, המכין את החתן והכלה לחתונתם,״ והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה, העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית. על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם, כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליה דגם עיגולים ספירליים, המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה.׳ סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף הן חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ושבמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.

הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצאולה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עת׳ 276-265.

ערב זה נחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו. טקס הנוצ׳ה דה פניוס תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ׳ארון הבגדים היהודי׳ סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות המוצגות כולן ב׳מוזאון ישראל בירושלים. אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה. גילה הדר בחנה אה מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו. יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית. שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי-תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכות, שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.

אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הבֶּרבֶּרית (traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם כשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה דאן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו בקרב יהודי טיטואן – ושחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי במונחיה של דנט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה'צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם כהגדרתה זיכרון היסטורי-קולקטיבי-קהילתי. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים

ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה, והתצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. סוגיה זו תידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.

היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נדונו במחקר, דורשים דיון נרחב, ובהם סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו, סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס, וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. במאמר זה אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.

נינה פינטו-אבקסיס–  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר