את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

ר׳ עקיבא, תלמידו של ר׳ יהושע בן חנניה אמר: ״הכל צפוי והרשות נתונה" האמת היא או ״צפוי״ או ״רשות נתונה״, כי אחד נוגד את השני נדמה לנו לפעמים, לפי המאורעות הבלתי צפויים, כאילו זה מה שהיה צריך לקרות, יש צירופי מקרים שהם בגדר פלא וכאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותם. אבל אם אנחנו מאמינים בחופש בחירה, שהוא מעמודי התווך של היהדות, אי אפשר לקבל את ההנחה שזה היה צריך לקרות, שזה היה צפוי. נכון שיש לנו כמה מובאות בתנ״ך שבאו כביכול לחזק את ההנחה שהכל צפוי. לדוגמה: ״זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב״.רבקה הולכת לדרוש את ה׳ ״ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו… ורב יעבד צעיר״, כאילו כבר ידוע שהמבוגר יהיה נשלט על ידי הצעיר. רבותינו פירשו שזה מיוחס לזמן דוד המלך. ירמיה מעיד שה׳ דיבר אליו לאמור: ״בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך״.זה יותר כמו ציור פיוטי מאשר מאורע עובדתי מהחיים. וכן במשלי: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. ועוד: ״ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל״. יהודים תמימים רבים שקיבלו אמונה זו, שאין מנוס מהגורל שיועד לנו, חדלו לעשות בשביל עצמם ולשפר את חייהם ואת חיי משפחתם. היה לנו שכן שישב בבית ואשתו האיצה בו ללכת לחפש עבודה. הוא היה עונה לה: ״אם ה׳ רוצה לשלוח לי פרנסה, יעשה חור בתקרה וישלח לי פרנסה״. ואשתו כדרכה מקנטרת אותו : ״קום כלאס נבכי עליק (קום כבר אבכה עליך). חור בתקרה י! פה מפיק מרגליות! טפו!! מעיין מים חיים ומלא דיבורים ריקים! בוא אגיד לך יא ריקן, אם יהיה חור כזה בתקרה השכנים ייפלו עלינו והם ואנחנו הלכנו! ואז לא תצטרך פרנסה, כי ייקחו אותך ישר לגיהנום ושם לא יהיה לך זמן לחפש פרנסה אפילו אם תרצה! למה? כי ירדו עליך כל היום בשוטים ויענו אותך כפי שאתה מענה אותנו!! חור בתקרה! מה אתה חושב, שלאלוהים אין מה לעשות אלא לדאוג לבטלן שכמוך? יא ווילי! תעשה בעצמך מה שצריך בלי תירוצים. ׳לכלא דאר בוק׳ (שייחרב בית אביך) ותפסיק את הבלבולים שלך! לא יעזור לך כלום! אוי לי ולמזלי השחור שנפלתי בפוחז כמוך. קום כבר ולך מפה! חור בתקרה ? !״ – ככה הלכה ודיברה עם עצמה ובעלה יושב וכמו לא שומע אותה, רק מפטיר לעיתים: ״תשעה קבין שיחה! טפו!!״ נכון שזה לא קל כשמחשבות רעות מתרוצצות בראש ויש מאבק של האדם עם עצמו, איזו החלטה לקבל. יצר הרע דוחק בך לנטות לרע. האדם מתפתה לפעמים ולא עומדים לו הכוח והרצון לבעוט ביצר הרע ולעשות הטוב. אדם בעל אופי חזק נוטה לנצח את יצרו ולהחליט לטובה. אדם חלש אופי – לא עומד לו כוחו, ונכנע ליצר הרע ואחר כך הוא מתחרט וכועס על עצמו. לכן הוא אחראי ולא הגורל. אמונה עיוורת בגורל ולזרוק יהבך על ה׳ כמו ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך אסורה על פי התורה, כמו שכתוב ״לא תנסו את ה״׳. הפושע יכול לומר – זה היה ידוע מראש שאעשה את מה שעשיתי, זה היה כתוב, זה גורלי, לכן איני אשם! ואולם – אנחנו אחראים למעשינו מפני שיש לנו בחירה חופשית. הכל בידינו לנטות שמאלה או ימינה, לעשות הרע או לעשות הטוב.

אם נשאיר הכל בידי הגורל חיינו יהיו תוהו ובוהו. לכן חייבים מטרה, משמעת ותכנון בחיים. ואם לפעמים יוצא אחרת, צריך לקבל את זה בלי תרעומת ולנסות להפוך את זה לטובתנו ולומר כמו שהיה אומר נחום איש-גמזו ״כל דעבד רחמנא לטב עבד״ (מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה). זו כוחה של אמונה. כמו שלמדנו מדוד המלך עליו השלום ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳׳. צריך להאמין ולקבל הכל ברוח טובה.

המוסלמים מאמינים בגורל שהכל ״מכתוב״(כתוב מראש). בהקשר זה מספרים על שני מוסלמים שנוסעים בפעם הראשונה באווירון. כשהטייס מודיע להם שהם בגובה עשרה קילומטרים בחלל, מוסטפה מתחיל לבכות מפחד שמא האווירון ייפול והוא ימות. אומר לו ידידו מוחמד: ״מה אתה בוכה? אם זה ׳מכתוב׳ וזה יומך למות אין מה לעשות!״. ״אני יודע״, עונה מוסטפה, ״לא על זה אני בוכה, מה אם זה היום של הטייס?!׳׳ המאורעות בחיי באותה שנה כמו באו לשנות לא רק את חיי שלי, אלא גם את אלו של בני משפחתי, בניגוד לכל מה שתכננו, אני והוריי. לי היו תוכניות לימודים, לאבא היו תוכניות עסקים אך הכל השתבש. פעם, בצאתי עם ידידיי, נתקלתי בהפתעה בבני נוער ערבים שהיו מבוגרים מאתנו. לא נרתענו מהם והתפתחה בינינו קטטה גדולה. לא היה בזה מן החידוש, אלא שהפעם הם היו רבים וגדולים יותר ואנחנו מעטים וקטנים. זה מזכיר את ימי חנוכה, לא ? מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים. אני התאבקתי עם ממזר אחד. נתתי מכות וחטפתי מכות ובזמן שהתגלגלתי על האדמה עם הממזר הזה בא ערבי אחר גדול יותר, הנחית אבן כבדה על הברך שלי והשאיר אותי משותק. לא יכולתי לזוז. לשמע המהומה באו ערבים מבוגרים, שנזפו וגירשו את הפרחחים שהתקיפו אותנו ולמעשה הצילו אותנו. היו גם ערבים טובים בינינו! איכשהו, הגעתי בעזרת ידידיי הביתה ומצבי בכי רע. לאחר קבלת פנים ״חמה״ מצד אמא, כדרכה בקודש, הוחלט לקרוא לערבייה שיצא לה שם כידענית, לטפל ברגלי. הערבייה באה, ובעזרת שכנינו הגברים משכה את רגלי בחוזקה כדי ליישר את העצמות, עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את רגלי מגובסת והייתי מרותק למיטה. לא היה גבול לצערי. להתנתק מלימודיי נחשב בעיניי לאסון. ואולם, אמונתי בחיים והאופטימיות שבי – עזרו לי להתגבר. מאז שאני זוכר את קיומי בעולמו יתברך, היה בידי תמיד ספר, כמו נולדתי אתו. הייתי צמא תמיד לדעת וללמוד, לקרוא בלי הפסקה בכל עת מצוא ולקיים את מה שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה׳׳,״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״. כעת יש בידי זמן למלא רצון עז זה ביתר שאת. המשכתי בשיעוריי בעזרת ידידיי שהמשיכו לבקר אותי ולעדכן אותי על השיעורים שלמדו. זאת לא הייתה בעיה. בזמן החופשי שלי התחלתי לבלוע ספרים בעברית ובצרפתית, לעיין ברצינות בספרי תפילה ולעמוד על פירוש המילים שעוד נעלמו ממני. זמן ישיבתי מרותק למיטה בבית התארך. אחרי האישה הערבייה בא תורו של ערבי, שאף הוא רכש לו שם של ״מרפא ומחולל נפלאות״. גם הוא ניסה את ידו ברגלי, והעינויים שלי נמשכו כמה חודשים, עד שלבסוף התמרדתי בהחלטיות גמורה, ובקול בוכים שכנעתי את אמא לקחת אותי לרופא – אבל רופא ממש ולא איזה חובב שאינו יודע מה הוא עושה. מאמינים אתם שבכל עיר ספרו לא היה בית חולים? הייתה רק מרפאה עם אחות והרופא היה מגיע מפאס פעם בשבוע. אף פעם לא הספיק לראות את כל החולים. כשהרופא בדק אותי – צעק וקילל, צרח ונזף קשות באמא! איך נתנה שיקלקלו לי את הרגל! הוא צעק ואמר לה שגרמו לי נזק בעצמות הברך ועכשיו אנו צריכים ללכת לטיפול בבית החולים הגדול בעיר פאס. ככה נהגו. כל מקרה רציני הופנה לעיר פאס.

לרוב אנשי ספרו היו קרובי משפחה בעיר פאס וזו הייתה סיבה טובה לערוך ביקור אצל הקרובים ששמחו תמיד לעזור. העיר פאס הייתה בסך הכל שלושים קילומטר דרומית-מזרחית מהעיר ספרו, אבל הנסיעה אז לפאס נדמתה כנסיעה לארץ רחוקה. אמא טרם אמרה נואש. היא לקחה אותי להשתטח על קברי צדיקים, התפללה ובכתה על קברם שיעזרו לי וירפאו אותי. היא נדרה נדר לתת צדקה במידה והצדיקים ירפאו אותי. כבר בגיל צעיר התחלתי להסתכל על הדברים אחרת, בכל הקשור לעין- הרע, כישופים, אמונות טפלות, מגידי עתידות, נסים וכו'. אמרתי לה שלא ייצא מזה כלום, מאחר שזה מנוגד ליהדות. משהו טוב ייצא רק מטיפול מתאים. אמא אמרה שהצדיקים לא עזרו לי כי אני לא מאמין!

עדתי לה שאני כן מאמין בה' לא ״בבן אדם שאין לו תשועה״, ובפרט אדם מת, ולא חשוב איזה צדיק היה בחייו. צריך לשים מבטחנו רק בה׳ שיחזק אותנו בנפשנו כדי להתגבר ולהבריא. בעיני אמא אני כופר בכוחם של הצדיקים, אולם אין זה נכון. אני לומד את דברי הצדיקים וחי לפיהם כי יש בהם תבונה וחכמת חיים, אבל אני לא מאמין בנסים כאלה ולא סומך עליהם. כך למדתי מהתלמוד וכך השכל הישר אומר לי. שהרי הצדיק לא יקום מקברו ולא ייצור לי ברך חדשה, הלוא כן? לא מתקבל על הדעת!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 185 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר