יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־000,200 נפש – כ*2.5% מהאוכלוסייה הכללית – מהם כ־000,180 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר בניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו
לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפֵת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפאן- אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות
דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאם היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי
ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוטחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטוך(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איייישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין (Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים (Commissaire-Général
aux Questions Juives) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענתו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שֵמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבד לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי-יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי-יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו
חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטדרט כלפיהם היתה אפסית.  הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום,
מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון-גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה