יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו  של המלך מוחמד החמישי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

רצה הגורל, ומוחמד החמישי לא הספיק לסיים את הפרוייקט הזה, משום שמת בעת ניתוח, ב־26 בפכרואר 1961.

ההודעה על ההיעלמות הפתאומית שלא ניתנה לצפייה מראש, של השליט שהיה בן 52 בלבד, הכריעה אפיים ארצה את העם כולו, אשר חש לפתע כיתום. רגשותיה של הקהילה היהודית היו עזים עוד יותר, אם ייתכן כדבר הזה, משום שלאבל הכללי, לכאב שהיה מנת חלקם של הכול, נוסף אצלה החשש מפני אובדן ״ביטוח החיים״ שלה. היא סבלה טראומה עקב המאורעות האחרונים בתקופת השלטון, ועקב מאות שנים של ניסיון – יותר מכל גורם אחר באוכלוסייה – חרדה מפני כל חילופי מימשל. היא ידעה מה איבדה, וחרדה מפני העתיד הבלתי-ידוע.

הן הפחד מפני העתיד והן הכאב הממשי, הכן, העניקו לאבל היהודי ביטוי עמוק עוד יותר. ההתרחשויות האחרונות, אשר העכירו במקצת את סוף תקופת שלטונו של מוחמד החמישי נשכחו, ונותר רק זכרו של האדם משנת 1941 שהגן עליהם בעת מבחן, הכאב על גלותו, זה שבישר את האמאנסיפאציה ב-1956, אשר הפך לעובדה את שוויונם של היהודים, שהעלה את קרנם כשמינה יהודי לשר, זכר הריבון המיטיב, אוהבם של בני ישראל. באופן ספונטאני, מבלי להמתין להוראה, המוני היהודים בכל הערים נתנו דרור לסנטימנטאליות הטבעית שלהם, ואבלם עטה אופי פומבי אך בנוסח הפולחן היהודי.

במקנס התארגנה תהלוכת אבל ובראשה הרבנים הראשיים, יצאה מן ״המלאח החדש״ והתקדמה לעבר ה״מדינה״, מרכז העיר, בליוויית תקיעות שופר, והמשתתפים קראו בקול פרקי תהילים, כמו בהלוויה של צדיק. ההמון המוסלמי, נדהם והלום־צער, שעדיין לא ידע כיצד להביע את כאבו, והתרוצץ ללא-מטרה לכל עבר, התרשם עמוקות מן האצילות שבתהלוכה היוצאת-דופן הזאת. מעולם לא העזו לחדור כך לסימטאותיהם; ההמון המוסלמי, שכֵנותם של האבלים נגעה ללבם, הצטרפו וצירפו את תפילותיהם לאלו של בני ארצם היהודים. בסופו של טקס ההלוויה הסמלי הזה, חזרה התהלוכה, ללא כל תקריות, למלאח', ואנשיה עצמם היו מופתעים מתעוזתם שנבעה מחששם כמו ממצוקתם הכנה.

הפרופסור אלהרר-הררי סיפר בספרו תולדות יהודי המאגרב, שברבאט: "גברים לבושי שחורים מכף וגל ועד ראש יצאו בתהלוכה ברחובות הבירה, כשהם קוראים תהילים בנגינה עצובה קורעת לב כל אדם, אפילו הקשוח ביותר. הדמעות החמות שזלגו מעיניים רבות, לא הותירו כל ספק באשר לכנות האבל על אובדנו של מגינם. הנשים והילדים שהצטרפו לתהלוכה, עוד הוסיפו לרגשנות המחזה. כשהנשים המוסלמיות שמעו את בנות ארצן מקוננות במקהלה את שבחיו של הנפטר, רבות מהן יצאו מבתיהן והצטרפו לתהלוכה, ובעקבותיהן יצאו גברים רבים שאף הם שפכו דמעות. משקיף חיצוני היה יכול לטעות ולחשוב שלפניו תהלוכת הלוויה של אחים ואחיות ממש, המבכים את מות אביהם המשותף. אבלם של היהודים היווה קינה אמיתית שיצאה מעומק הלב, ולא היה בה שום דבר מלאכותי או מאוץ…"

התגובה הרשמית לא הייתה מכובדת פחות. הערכאה הדתית העליונה. הרב הראשי. נשיא בית-הדין הרבני העליון, שאול אבן דנאן, פרסם מסר מרגש של תנחומים:

״בשם האל החומל והרחום, בשם הרבנות הראשית של הקהילה היהודית ובשמי, הנני להביע בעצב עמוק את תנחומיי לבני ארצי המוסלמים היקרים על המכה הקשה שניחתה עליהם, האבל האכזרי והבלתי-צפוי הזה. ביום המר ונמהר הזה ניחתה עלינו המכה, נלקח מאיתנו מה שלעולם לא יוחזר, חשכו עינינו, נפלה עטרת ראשינו, מקור גאוותנו בו עלזו לבותינו: שליטנו היקר מוחמר החמישי, אהוב לבנו, עלה לשמיים ברצון אדון העולמים. מי ייתן ומסירותו ללא-לאות בשירות העם המרוקני, צדקתו האדירה והקרבתו הרבה לאין־שיעור ילוו אותו במלכות השמים, שם יישב בשבת צדיקים.

אנו מעלים תפילה לכול-יכול שיעניק ניחומים למשפחה המלכותית הנעלה ולכולנו. נודה לו אשר ברוב חסדו נותר לריבוננו זכר ויורש לתפוס את מקומו ולהמשיך בדרכו; ואני מתכוון לבנו האהוב, חסן השני, ישפיע עליו אלוהים תהילה ויטה לו עזרה. אנו מייחלים יותר מכול לכך, שהוד מלכותו חסן השני יהווה ברכה משמיים עבור מולדתנו היקרה ועבור כל העם המרוקני. כמו כן, אנו מאחלים לו מעומק נשמתנו, אושר, שגשוג ואריכות ימים. אמן.״

המזכ״ל של מועצת הקהילות היהודיות, דויד עמר, פרסם מצדו הודעה ״שמית, שניסוחה הנמלץ הביע זו הפעם כנות גמורה, שלא היה לה ולא כלום עם דרישות הטכס. הנוסח נכלל בשלמותו וצוטט כלשונו, בעמוד הראשון של ביטאון הקהילות ״קול הקהילות״ בגיליון מ-6 במארס 1961 :

"האוכלוסייה המרוקנית כולה הזדעזעה עד עמקי לבה עם ההכרזה על האסון הלאומי. המלך מוחמר החמישי איננו עוד.

לבנו שותת דם ורוחנו מקוננת עם הזכרת האבדה האכזרית של מלכנו האהוב. אין מקום לשבחים כאן, שכן הוד מלכותו היה מעל ומעבר לכל התשבחות. אין טעם במילים, והניסוחים ריקים מתוכן, כשבאים לבטא את גדולתו ואת רוחו הדגולה, את סמכותו האבהית, את גדלות רוחו הפתוחה לכל התחומים, את העקביות הראויה לציון של אופיו, אל מול כל המבחנים שעמדו בדרכו במשך קיומו קצר-הימים. נדיר הוא לראות מלוכה המוקפת בהילה של אהבה וחיבה מצד עם מכיר-תודה, כפי שהייתה מלכות זו. מוחמר החמישי, תהא נשמתו צרורה בחיק אלוהים, ויושיבו לימינו בין צדיקים, ימשיך להיות המשחרר,ואבי התחייה הלאומית המתחדשת. אם שבים לאחור בתולדות מלכותו, רחוק עד כמה שניתן בעבר, שבים ומגלים בהתרגשות את הוכחות החיבה הנלהבת והבלתי-פוסקת שהשיב הוא לעמו, ובמיוחד ליהדות מרוקו. אנו מעלים בהכרת-תודה את זכר המאבק הנמרץ וחסר-הפשרות שניהל נגר החלת חוקי האפליה במרוקו. לעולם לא נשכח שהוא זה, אשר למן שחר העצמאות הצהיר שהיהודים יהיו אזרחים מרוקנים במלוא מובן המילה, בעלי שיוויון־זכויות מוחלט כמו בני-ארצנו המוסלמים. לפני עשרה ימים בלבד אשרר באוזנינו בתוקף, שהדבר הוא אחת מאושיות הפוליטיקה המרוקנית. הוא דיבר איתנו על הצורך באחדות ובלכידות בקרב האומה, שאנו מהווים חלק בלתי-נפרר ממנה. קולו אומנם נדם לנצח, אולם בלבות נתיניו יינון לנצח זכרו המפואר, ודבריו יהדהדו באוזנינו לעד.

בשם מועצת הקהילות ובשם כל יהודי מרוקו כולם, אנו נושאים תפילה למען מנוחת נשמתו, ושוטחים תפילה לוהבת לא פחות בפני ריבון העולמים, שיעניק חיים ארוכים ומלוכה ממושכת להוד מעלתו חסן השני. מי ייתן ותקופת מלוכתו תהיה מפוארת כמו זו של אביו הנאדר והמהולל."

מוחמר החמישי שאך זה הלך לעולמו הפך לחלק מעולם האגדה,והקהילה היהודית לא הייתה האחרונה לאשר שמועות מסויימות, אשר לפיהן המלך הנפטר הופיע לפני בנו בחלום, ונתן לו הנחיה אחרונה؛ ״שמור היטב על היהודים, הם נתונים לחסותך!״

יורש העצר, מולאי חסן, סגן ראש הממשלה, עלה על כס המלוכה ב-26 בפברואר 1961. השליט החדש, שבחר בשם חסן השני, החל אז בתקופת מלוכה שעמדה להימשך שלושים ושמונה שנים וארבעה חודשים, עד לפטירתו ב-23 ביולי 1999.

עלייתו של מלך חדש על הכס, הביאה תקופה של הרווחה ליהודי מרוקו, שהיו נתונים לטראומה של פרשת ״אגוז״. בתחום מדיניות החוץ, חסן השני נקט בתחילה אותה הנטייה לעולם השלישי, שאומצה לקראת תום שלטונו של אביו, ובהמשך שינה אותה בהדרגה, כדי שלא לעורר זעזועים שלא- לצורך. וכך דחה, באופן דיפלומטי, מבלי לנקוב בתאריך, את ביקור הנימוסין במוסקבה, שלו התחייב מוחמד החמישי, אחרי ביקורו של ליאוניד ברז׳נייב ברבאט. כמו כן ביקש מן הנשיא גמאל עבדול נאצר לדחות את ביקורו שהיה מתוכנן למארס 1961.

אולם באותו החודש, מזכ״ל הליגה הערבית, עבדול קאדר חסונה, הגיע לרבאט כדי לוודא, שלא יבוא שום שינוי בעמדה המרוקנית לגבי ההגירה היהודית וישראל. הוא שב למקומו שבע-רצון, ככל הנראה. ובכל זאת, למן חודש מאי 1961, מבלי להכריז קבל עם ואומה על חנינה רשמית, חסן השני שחרר בערבות את הפעילים הציוניים הצעירים שהיו אסורים, אשר הזדרזו לעזוב את המדינה, מבלי שהמשטרה התערבה למנוע זאת מהם.

בעניין הענקת הדרכונים, שררה גמישות גדולה יותר; עד כדי כך שבקזבלאנקה, המשרד הארעי שהוקם לשם כך, היה מוצף בבקשות. באוגוסט 1961 -ייתכן שמתוך ניסיון לרסן את שטף העזיבות – ועד הקהילה המקומית הפיץ בכל בתי-הכנסת קול-קורא ובו אושר שהענקת הדרכונים אכן תימשך ללא מכשלה, ונכללה בקשה – שאלו שאינם זקוקים למיסמך זה לשימוש מיידי, מתבקשים שלא לצור על לשכות משרד הפנים, כדי לאפשר לאחרים שחייבים לנסוע בכל מחיר, לקבל שירות ראשונים.

למעשה, המועמדים לעזיבה לא ידעו דבר לגבי המגעים החשאיים שהתנהלו בין המוסד לבין חסן השני, שנועדו להגיע להסכם בקשר להגירת היהודים המרוקנים לישראל. את המו״מ ניהל אלכס גתמון (אולק גוטמן), שהתמנה אז לראש ה״מסגרת״ – אותו ארגון מחתרתי, שלוחה של המוסד, שעסק בהגנה עצמית לקהילה היהודית ובהגירה החשאית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו  של המלך מוחמד החמישי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר