יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

הפליטים

אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.

א. עצורי המחנזת

יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוכרחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה (-EVDG – Engagés Volontaires pour la durée de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.

לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים (GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs
Israélites).  חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למחנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם ובמעט בעל־כורחם. על פי שאיקובסקי(-kowski (Szaj מדובר ב־000, 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.

מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־ערפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אחרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement), אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בה, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא כביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).

המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle)- גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.

העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמדו עליהםלגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאלים מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף כלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האחרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לחם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במחנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.

כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריחוק המתחנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר