"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ה. מטרת החינוך:

בפרק ז׳ ״יראת ה׳ ברוך הוא״ מציג יכי״ן את מטרת החינוך, את דמותו של הבוגר. על סמך הפסוק: ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך ׳ [תהילים קכח׳ ב׳] כותב יכי״ן: ־

״וקודם שאדבר בעניין פירוש הכתוב נימא ריש מילין בעניין היראה, שהנה בש״ס אמרו בפרק ׳במה מדליקין: ׳אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיים ומפתחות החיצוניים לא מסרו לו, בהי עייל? מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד׳ [שבת לא׳ א׳-ב׳] … אם לא השיג יראת שמים כמי שלא השיג כלום…, ומה טובו דברי קודשו בזה שאמר ׳ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם׳ [תהלים קיא׳ י׳] שדיבר בקודשו אדוננו דוד על שתי בחינות טובות של לימוד התורה, שכנגד חלק הסוד המעולה שנקרא ״חכמה״ וכנזכר אמר: ׳ראשית חכמה יראת ה׳, שצריך להקדים יראת ה׳ לחכמה זו בראשונה ואחר כך יזכה ללומדה…, והטעם ׳לכל עושיהם׳ כדי שיבוא לידי עשיה, על כן אמר: ׳שכל טוב׳ תחילה, דהיינו שילמוד ואחר כך יבוא לידי מעשה…, עיקר הכל היא יראת שמים, שעל ידה ובסיבתה יזכה לקיים כל התורה בכלל ובפרט, ולא יביט בתענוגי העולם הזה ובכל מחמודיו, אלא שתמיד מחשב ומהרהר כיצד יזכה לקיים המצוות באופן הנאות … ובכל יום מוסיף יראה יותר מחבת, וכל מעשיו שעושה נדמה לפניו כאילו לא עשה כלל.״

מכאן נוכל להסיק שהאידיאל החינוכי הוא חינוך אדם ירא שמים, מי שהגיע לדרגה זו זוכה:

«… דהיינו שרוצה לומר שמאחר שכל המעלות זוכה להם האדם הירא שמים, הנה כל מי שרוצה לברך בניו וחבריו אומר להם:

תהיה כפלוני, וכלשון ״ישימך א־לוהים כאפרים וכמנשה״ [בראשית מח׳ כ׳] וזה שיעור הכתוב – ״הנה כי כן״ – הנה כמות זה, כאילו אמר כמו אדם זה – ״יברך גבר״, שכל העולם מי שרוצה לברך איזה גבר אומר לו תהיה כפלוני אשר מוצלח בכל ענייניו.״ (שם, מ״ט־נ׳).

יכי״ן מחדד את המשמעות להבנה מהי יראת ה׳? אדם ירא ה׳ אינו זה שכל דרכו קיום מצוות שבן אדם למקום בלבד אלא זה שגם מצוות שבין אדם לחברו בראש מעייניו, יכי״ן חי את חיי קהילתו ויש להניח שהגיעו אליו אירועים משפחתיים, קהילתיים שהיה עליו לתת את דעתו עליהם, יישוב סיכסוכים, פסיקה הלכתית וכיו״ב, כמחנך האמון על מלאכתו הביא יכי״ן מאותם אירועים משפחתיים וקהילתיים בחיבוריו כמובן בעילום שם, כך שהחיבור הפך להיות רלוונטי לקורא, הקורא, קורא בין השורות את הכתוב, ״ורואה" לנגד עיניו, התרחשות מצב שאותו שהוא מכיר או שהוא ניתקל בה וכך הוא קולס את המסר אליו מכוון יכי״ן ומפנים אותו, וכך כותב יכי״ן:

״והנה יש איזה פרטי מישראל אשר הוא ירא שמים בענייניו, שומר בריתו, ומשכים לבית הכנסת בכל יום תמיד, ונזהר בכל שלוש תפילות וכמה מידות טובות, אבל בענייני הממון קשה להולמו שכמעט חביב עליו יותר ויותר מנפשו, והוא קמצן גדול וכילי ביותר, וקשה עורף בכל ענייני הממון, בין בכל ענייני המצוות בין במחייתו ומחיית בניו שמצמצם על עצמו ועל בני ביתו יותר מן השיעור, עד גדר שכמעט אין חייו וחיי בניו חיים, רחמנא ליצלן, שאפילו בניו ואשתו קצים בחייו וניחא להם בסילוקו מן העולם לפי רוב קמצנותו רחמנא ליצלן, ואם ישב במעמד הקהל המתנדבים בעם לעשות צדקה וגמילות חסד – אינו יושב עימהם, ואם יושב עימהם כל עצותיו לרעה כדי שלא יתן שיעור המספיק לפי שיעור ממונו, והדבר קשה בעיניו כאילו נוטלים נפשו, וממילא מבטל כמה מצוות שיש בהם חיסרון כיס, וכל מצוותיו פגומים לפי שאינו רוצה לקנות תפילין מהודרות וציצית נאה, אלא תפילין אשר ירש מאביו או מזקינו, או מאיזה אדם שמת והניח תפילין שלו, וכן בגד ציצית קרועה לי״ב קרעים וכמה טלאים עליה …

וכמעט ברכתו לבטלה ונפשו לשוא עמלה – ה׳ יחזירנו למוטב ויצילנו אמן כן יהי רצון… שעיקר עבודת ה׳ ויראתו ממש הוא אם הוא זריז במצוות כשיש בהם חיסרון כיס, דאזי קרינן ליה – ישר כוחך, אבל אם אינו מקיים מצוות שיש בהם חיסרון כיס – נמצא שמה שהוא מקיים המצוות האחרים לפי שאין בהם חיסרון הממון, ולמפרע אם היה בהם חיסרון הממון לא יקיים אותם כלל, וזהו גרעונו ובזיונו לפני ה׳ ברוך הוא.״(שם, נ׳-נ״א)

תיאור זה מציג השקפת עולם דתית, אמונית ומחנכת.

ו. עמל הלימוד וערכו:

למידה שאינה מלווה ביגיעה – במאמץ אינטלקטואלי היא במקרה הטוב למידה שטחית, לא תופנם ובמהרה תשתכח, יכי״ן מתייחס לכך:

״ .. .צריכים שני עניינים בלימוד תורה [לשמה],

עניין ראשון, שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין, ולא יהיה לומד כמי שקורא איגרת שלומים במהרה ובחיפזון – שאין זה נחשב לימוד, וצריך שיתבונן בעניין באורך וברוחב ואזי רווחא שמעתתא ומאיר קרן אור התורה, וקרינן בה – ״אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ עב׳] ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה, אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה לזכות לחדש בה איזה דבר קטן או גדול כפי כוחו.

עניין שני, שצריך שכל העמל בתורה אשר הוא עמל בה יהיה לשם שמים דווקא, וזהו דיוק דברי הקדוש ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – כאמור שמדייק ומעיין בה כל צורכה עד שמבין היטב אשר דק, ושנייה לה ״ועושה נחת ליוצרו״ שגם בעמל ההוא יהיה לעשות נחת רוח ליוצרו. על אדם זה הוא שנאמר ״אשרי״ (שם, י״ט).

היגיעה, המאמץ שמשקיע הלומד בתהליך הלמידה, מפרה את הלמידה, יוצרת ידע ורעיונות חדשים, מעמיקה את התובנה והופכת להיות חלק בלתי נפרד ממהות הלומד. יכי״ן מבסס את גישתו על סמך דברי הגמרא:

״ודייק השתא לשונם הקדוש שאמרו [מגילה ו׳ ב׳] ״יגעת ומצאת האמן״, דמה הלשון אומרת לשון מציאה, שהמציאה נאמרה על מי שנאבדה ממנו אבידה ומצאה אבל יגיעת התורה מה מציאה שייכת בה? וכפי האמור ניחא שעל ידי היגיעה והטורח ימצא אבידתו אשר נאבדה ממנו והוא חלקו בתורה שכבר קיבל במעמד הר סיני, והן עתה נאבד ממנו, ועל ידי היגיעה מוצא אותה….

ואפשר שזהו כוונת הכתוב שאמר: ׳כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה״׳ [משלי ח׳ לח׳] שאומרת התורה כי מי שיגע וטרח בי עד שמצא אותי, דהיינו שמצא אבידתו שנאבדה לו שהוא חלק שכבר קיבל בהר סיני, אותו אדם מצא חיים, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שעל ידי יגיעתך לבד מצאת אותה בלי סיוע חס ושלום,

אלא ״ויפק רצון מה״ שהכל בסיועו וחסד עליון עליך שברצונו הטוב זכית להוציא חלקך בתורה על ידי יגיעתך.״ (שם, ל״א).

ז. מעלת לימוד תורה לאחרים:

יכי״ן סובר שעיקר בריאת האדם ללמד תורה לאחרים:

״הנה הראשונים זכרונם לברכה [מובא במהרש״א לסנהדרין צט׳

ב׳] אמרו בפסוק [איוב ב׳ ז׳ ] ׳אדם לעמל ילד׳ רמז לעמ״ל – ראשי תיבות: ללמוד על מנת ללמד. עד כאן דברי קודשם, משמע שזהו עיקר בריאת האדם.״(שם, כ״ז).

משמע, יעוד האדם להנחיל מורשה, ללמד לאחרים, ומה אם יטען

האדם: ״אם זה יעודי מה יהא על תלמודי?״ לכך מתייחס יכי״ן:

״ורבותינו ז״ל אמרו בש״ס: ׳אמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם׳ [מכות י׳ א׳] משמע שהאדם זוכה לתורה ביתר שאת כשמרביץ אותה עם התלמידים, שבכוחם נעשה כמעיין המתגבר שנובע מים חיים.״

לביסוס דבריו מסתייע יכי״ן בדברי החכם מכל אדם שלמה המלך:

״ובדרך זה אמרתי אם אפשר בסייעתא דשמייא כוונת הכתוב שאמר [משלי ה׳ טו׳] ׳שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך׳ שהכתוב כפול וכמה שינויים יש בו, וכמו שהקשה הרמ״ז ז״ל בפירוש הזוהר הקדוש שהאריך.אומנם על פי האמור יבוא על נכון אם אפשר, שהכוונה שמזהיר האדם ללמד תורה שנקראת מים למי שאינם יודעים – שהם נקראים בשם ׳בור׳ וכמו שכתוב [אבות ב׳ ה׳] ׳אין בור ירא חטא׳, ואזי יזכה למקורות התורה וזהו – ׳שתה מים מבורך׳, דהיינו שאף על פי שאתה מלמד לבורות, הרי אתה למד, וזהו ׳שתה מים מבורך׳ ולאו דווקא שתשיג דברים הפשוטים, אלא אפילו דברים שהם עמוקים בפנימיות התורה,וזה שאמר ׳ונוזלים מתוך בארך׳ רוצה לומר שתהיה כמעיין המתגבר מים החיים העמוקים הפנימיים שיהיו נוזלים מתוך בארך הנובע, וכל זה על ידי שאתה מלמד תורה לבורות, שהם התלמידים הקטנים, אשר עדיין בורות – וזהו ׳שתה מים מבורך….״

יכי״ן מלמדנו שלושה עקרונות חינוכיים – דידקטיים:

אף אם המלמד, מלמד ילדים בורים במובן מתקשים, בעלי חסכים ונדמה לו שעמלו לריק, לא כך פני הדברים המלמד יוצא נשכר בכל התרחשות למידה ולומדים יהיו אשר יהיו.

אף אם התלמידים בורים הם, חובת המלמדים ללמדם. זכותם ללמוד וחובתנו המלמדים ללמד.

מלמד המלמד בורים ועושה זאת בתחושת שליחות ויעוד זוכה להגיע לתובנה מקצועית מעמיקה ״…אפילו דברים שהם עמוקים בפנימיות התורה…" המצב שבו המלמד מסביר שוב ושוב, מחפש דרכים, אמצעי המחשה וכל טכסיס דידקטי כדי שהילדים יבינו, חיפוש דרכים, ונסיונות חוזרים ונשנים יחשפו בפני המלמד רבדים מעמיקים יותר ויותר בחומר אותו הוא מלמד.

יכי״ן מוסיף ביסוס לדבריו:

״ואמרתי בעוניי על פי האמור יובן אם אפשר, ונקדים רמז פסוק – ׳בהעליתך את־הנרות׳ [במדבר ח׳ ב׳] הוא רמז על לימוד התלמידים, שהמלמדים מדליקים כמו שמדליק הנרות – שכמו שהנרות היו בלי אור עד שהדליקם המדליק, כן התלמידים הם חשובים בלא אור תורה עד שמלמדם המלמד, ואמרה תורה שתתעלה ׳אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות׳, הכוונה אל תדמו בנפשכם שהמלמד לאחרים גרע כוחו בלימוד אלא אדרבא יגדל כוחו יותר ויותר, וזהו ׳אל־מול פני המנורה׳ שהוא המלמד ,׳יאירו שבעת הנרות׳ שהם התלמידים, רוצה לומר שהתלמידים הקטנים הם שיאירו בפני המנורה עצמה, שהיא רומזת על החכם המלמד, ונקט מספר שבעה לפי שכך היה מנהג החכמים לעשות שבע שורות זה לפנים מזה… ודרך רמז הנה מילת ׳ה נ ר ו ת׳ יש בה -תור״ה ואות נ – רמז חמישים, דהיינו שעוסק בתורה שניתנה בחמישים שערים …”

מדימוי מעשה החינוך והתהליך הלימודי לפעולת הדלקת המנורה במקדש כפי שכותב יכי״ן עולה: ־

כשם שמעשה ההדלקה הוא בקודש אף מעשה החינוך הוא בקודש.

על מנת להדליק צריכה להתבצע פעולה, מי שהוא צריך לעשות מעשה ביחס למנורה עושה זאת הכהן וביחס לחינוך עושה זאת המורה.

הכהן המדליק את המנורה יודע בוודאות, שעל ידי הפעולה שיעשה, הנרות יידלקו. הם עשויים מחומרים המתאימים והמסוגלים להידלק, אחרת אין טעם למעשהו, כך צריך המחנך לנהוג, להאמין, לדעת בוודאות שעל ידי פעולותיו – אמונתו, טכסיסיו הדידקטיים הלומדים ׳ידלקו׳ יאות עיניהם. הוא צריך להאמין שיש בכל לומד ולומד פוטנציאל שעליו לסייע לו בחשיפתו.

לא בכדי הכהן והמורה כרוכים זה בזה, בידוע שתפקידם של הכוהנים הוא גם להורות: ״יורו משפטיך ליעקב…״

כשם שהנרות מפיצים אור כך המלמד תורה מפיץ את אור התורה.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר