ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

כל ישראל חברים.

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות עניין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר ייסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת כל ישראל חברים , משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו.  הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי, האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניינה הפנימיים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו. בשנת 1864 כאשר התרבו מעשה התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור ) שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית. באותה שנה אסר הפחה של תיטואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המללאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל. מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו שם נפגש עם נציגי כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד, אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

 

מולאי חסן, חסיד אומות העולם 1873 – 1894

המלך החדש הגדיל באהבתו ובקרבתו ליהודים עד שזכה בפיהם לתואר , חסיד אומות העולם. אולם למרות שתקופת מלכותו הייתה יחסית שקטה ושלווה לא חל כל שינוי יסודי לטובת מצבה של הקהילה היהודית. יד השלטון לא הגיעה לכל מקום, משרדי כי"ח בפאריס  ממשיכים להיות מוצפים במכתבי  תלונות מהקהילות נגד מעשי גזל והתעללויות של המושלים המקומיים. ארכיון הארגון מלא מכתבי זעקה כאלה וכנראה שמרוב תלונות כבר לא התייחסו אליהם כפי שמעיר התרגום (בצרפתית) לאגרת ארוכה מהעיר דמנאת : "תלונות מעורפלות על התעללות חיילי הסולטאן כלפיהם" . במראכש התעקש הפחה על קיום קפדני של ההוראה ליהודים להתהלך יחפים במדינה. השפלת חינם זו קוממה יותר מכל את יהודי מרוקו כהגדרתו של הרב שלום עמאר ממכנאס שהתלונן שגורל הסוסים והחמורים עדיף על גורל יהודי מרוקו כי להם לפחות מותר להתהלך על …פרסות.

 

במכנאס נידונים חייטים יהודיים למלקות (למרות האיסור שחל מימי ביקור מונטיפיורי) על שלא סיפקו בזמן הבגדים שהוזמנו על ידי פקיד גבוה. בתחילת 1887 נשדדו בית כנסת והרובע היהודי בעיירה ששואן (ליד תיטואן) . המלך ביקש שהמושל המקומי ידכא בתקיפות את הפורעים ומזכיר לו באגרת "החובה לנהוג בצדק ובאהדה כלפי יהודי עירך, לדאוג שלא יסבלו בשום מקרה מכל השפלה או התנכלות מצד כלשהו. היהודים הם תחת חסותנו וכל מי שיתנכל להם יעבור עבירה הנוגדת את חוקי דתנו הקדושה". אולם לא תמיד נשמעים להוראות המלך והמרידות של השבטים לא פוסקים. באחד ממסעותיו נגד שבט בני גרוואן שליד מכנאס מתגלה יחסו האבהי לקהילה היהודית ואהבתה של הקהילה למלך הטוב על כך עד ראייה, רבי חיים טולידאנו : (אוצר המכתבים).

 

"בח' באייר הוא זיו משנתי זאת התררט"ל – 1879 – הייתה מלחמה לאדוננו המלך מולאי אלחסאן יר"ה, עם שבטי הערביים הנקראים גרווא"ן ימ"ש, וביום השבת בבוקר יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו ועבר על פתח האלמללאח, ויצאו דיינים וראשי הקהל לקראתו, וביקש מהם שיהיו לו מעיר לעזר בתפילתם, ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי כנסיות וקרינו תהילים בבכייה רבה. הנשים עלו לבית הקברות לבקש רחמים, והייתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה' את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם, ויכרתו את ראשם ויביאו אותם תקועים בחרבותם ואת שריהם תפשו חיים, ויביאו אותם עמוסים על הבהמות אסורים בשלשלות ובחבלים, ויביאו עוד שלל הרבה והנשים והטף, ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער האלמללאח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול.גם הוא שמח לקראתם, ותהי אותה הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינה בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה', ולמחר עשינו אותו יום טוב, והלכו עוד ראשי הקהל ודיינים ישצ"ו, אל חצר המלך, וקיבלם בכבוד גדול "

 

באותה קבלת פנים שטחו נכבדי הקהילה ובראשם הסוחר יעקב אוחנה את בעיותיהם בפני המלך. הבעיה הכאובה והדחופה ביותר הייתה הצפיפות הנוראה בתוך חומות המללאח. בקשתם הייתה פשוטה, להרחיב את שטח המחייה על ידי הגדלת שטח המללאח הסגור מכל עבריו על ידי חומת מגן. האוכלוסייה שמנתה אז כ-5000 נפש גדלה בגלל הפליטים הרבים שבאו להתיישב מהכפרים הסמוכים בעקבות הידרדרות תנאי הביטחון. המלך, בטוב לבו נענה חלקית לבקשה והקציב לקהילה שטח גדול ליד החומה הנקראת עד היום בשמו הספרדי  "פלזה" ועליו בנה גביר העיר האדון יעקב אוחנה מרכז מסחרי גדול עם מספר בתים. בקהילה היו רינונים שיעקב אוחנה שהיה מקורב למלך תפס את השטח לטובתו. המחירים הגבוהים שדרש עבור השכירות והעובדה שהפלזה הייתה מחוץ לחומה, הביאו עד מהרה לנטישת השטח. פתרון הדיור של יהודי מכנאס לא בא מהפלזה והישועה תבוא ממקום אחר לאחר יותר מחמישים שנה.

 

המחלוקת הגדולה.

המלך הטוב יקרא עוד מספר פעמים להתערב בעניינה הפנימיים של קהילה. מותו של אב בית הדין רבי שמואל עמאר בשנת 1889 פתח פולמוס ממושך שפילג הקהילה לשני מחנות. משפחת עמאר הצטיינה במכנאס מתחילה המאה ה-19 במסחר וברבנות. רבי שמואל הנזכר ירש את מקומו של אחיו רבי אברהם כרב ראשי. רבי שמואל הלך במסורת המשפחה, שנא רבנות והיה בעצמו סוחר מצליח. אחד מאחיו יהודה עמאר שהיה היהודי העשיר ביותר בעיר זכה בחייו לכינוי "פאר דהב" (עכבר הזהב). במות אחיו סירב תחילה רבי שמואל לרשת את מקומו ונעתר לבסוף רק לאחר התערבות רבני פאס המהוללים.

וכאשר הסכים לבסוף העמיד תנאי כקודמו בתפקיד לא לקבל כל שכר מן הקהילה. על כן לאחר מותו נראה טבעי שבנו שלום ירש את מקומו. אולם הוא היה רק בן 27 שנים ורבנים אחרים יותר מבוגרים ועל כן יותר חכמים והשייכים למשפחות אחרות, לא ראו בעין יפה שעלם צעיר יתפוס המקום שלפי כל הכללים מגיע להם.

הם זכו בתמיכתו של הגביר יעקב אוחנה שהתנגד בכל תוקף למינוי וביקש מהמלך לבטלו. מולאי חסן למרות קרבתו ליעקב אוחנה לא רצה להתערב בצורה כה גלויה בנושא דתי מובהק וביקש מרבני פאס לבדוק אם הבחור מתאים למשרה הרמה. רבני פאס שולחים משלחת למכנאס ולאחר בדיקה מתפעלים מהרב הצעיר ופוסקים ללא היסוס שהוא מתאים לתפקידו. הפולמוס המר כמעט ונשכח אולם לאחר מספר שנים פרץ שנית ביתר עוצמה. הרב הצעיר היה בעל אישיות יוצאת דופן, פתוח לעולם החיצון וביחסי התכתבות וידידות עם רבני פאס, תנז'ה וארץ ישראל.

אביו נתן לו את השם שלום כי הוא נולד בדיוק לאחר שנסתיימה מחלוקת גדולה בין רבני מכנאס ורבני ירושלים על חלוקת התרומות בין ארבע ארצות. רבי שלום החליט להגדיל את המס שגובה הקהילה על השחיטה. מס זה היה מקור ההכנסה העיקרי והקבוע של הקהילה לגמילות חסדים. ריבוי העניים והחמרת המצב הכלכלי הצריכו להזרים יותר כספים לקופת הקהילה.

פגיעה זו בזכויות מוגנות מקוממת נגדו מחנה גדול ובראשו גם הפעם יעקב אוחנה. טענתם הייתה שאין לרב סמכות לשנות הקיים ושהחלטתו נוגדת את ההלכה. השאלה ההלכתית מגיעה עד לרבני ירושלים. שליח מארץ ישראל שהיה באותה עת במכנאס, רבי רפאל אוחנה, נקרא גם כן להתערב ולאחר שובו לירושלים כתב ספר על המחלוקת הזו. גם הפעם פנו המתנגדים לשלטונות לבטל ההחלטה, וגם הפעם רבנים מפאס פסקו לטובת רבי שלום.

מותו של הרב המהולל בגיל 37 שנה ב-1900 שם קץ סופית למחלוקת המעידה שלמרות העוני ואי הביטחון, נשארו החיים הפנימיים של הקהילה תוססים ומרוכזים מסביב לדת. פרק זה מלמד גם על הסובלנות הרבה של השלטונות שאינם ששים להתערב בעניינים הפנימיים של הקהילה במיוחד כשמדובר בשאלות דתיות בהו זכו תמיד הקהילות בחופש ובאוטונומיה שלאה.

 

החמאיה.

כישלון האמנציפציה נוסח מוטיפיורי – מולאי מוחמד, השאיר רק פתח להימלט מהרדיפות ומהמצוקות של השלטונות המקומיים, פתח צר הפתוח ליחידי סגולה, לזכות בחסות מעצמה זה. השגת חסות זו, בערבית  "חמאייה" , הייתה משאת נפשו של כל סוחר יהודי. בעל החסות זכה למעשה לחסינות השמורה לנציגי מדינות זרות, ואסור באיסור גמור לשלטונות המקומיים לאסור או לשפוט בעל חסות זרה.

הפרסטיז'ה של מדינות אירופה הייתה אז בשיאה והשלטונות נזהרו מכל משמר להכעיס המעצמות הזרות ולתת להן עילה להתערב, ועל כן כיבדו בקפדנות את החסות. אנגליה היא שפתחה במרוקו פתח זה כדי לקדם את יחסי המסחר כאשר חתמה בשנת 1856 חוזה החסות הראשון שאילו הצטרפו לאחר מכן ספרד, בלגיה, סרדיניה, ארצות הברית, צרפת ושוודיה. לפי ההסכם הזה החסינות היא זכות אישית וזמנית וחלה על האדם שהוענקה לו בתוקף תפקידו, על אשתו וילדיו  הגרים אתו. זכות החסות לא עוברת בירושה, רק משפחה אחת בכל מרוקו זכתה לפריבילגיה כזו : משפחת בנשימול בתנג'יר שירושה הייתה להם מאב לבן לשמש כמתורגמנים בקונסוליה הצרפתית. החסות ניתנת לשני סוגי אנשים: העובדים אצל הקונסולים הזרים והסוחרים והסוכנים המועסקים על ידי סוחרים זרים או הקשורים ביחסי מסחר עם מדינות חוץ.

 

יתרונות קבלת החסות היו כה גדולים שמספרם טפח בעיקר בין היהודים עד שלמעשה היהודים היו הנהנים, לצד המעצמות הזרות, של השיטה. בעלי החסות התרכזו בעיקר בערי הנמל אבל גם בערים במכנאס ופאס היו כאלה. החסות המבוקשת ביותר הייתה זו של אנגליה. אף כי מספרם לא עלה על אלף בכל מרוקו התפשטות השיטה לא הייתה לרצון לפני המלך מולאי חסאן. הפילוסופיה של מלכותו הייתה, ביודעו את חולשת ארצו, והימנע ככל האפשר מחיכוכים עם מדינות אירופה ובעיקר לא לתת להן עילה להתערב, וגידול בעלי החסות סתר מגמה זו.

על כן ביקש המלך לצמצם את תוחלת ההסכמים בעלי ברית למדיניות זו, אנגליה שלא ראתה בעין יפה גידול ההשפעה הצרפתית. כדי למצוא פתרון מוסכם כונסה ועידה בינלאומית במדריד בשנת 1880. החשש היה גדול אצל היהודים מביטול החסות והם פנו לכי"ח להתערב אצל משרד החוץ הצרפתי להגן על השיטה.

גם יהודי אנגליה נתבקשו לפעול באותו כיוון. נציגי האליאנס פעלו בקרב הצירים והפיצו מזכר התומך בהמשך קיום החסות. גם מדינות אירופה לא היו כלל מעוניינות לבטל השיטה ובסופו של דבר נחתם הסכם אשר העניק אותן הזכויות לכל המדינות המשתתפות, צרפת, בלגיה, דניה, ספרד, ארצות הברית, איטליה, הולנד, פורטוגל, שוודיה ונורבגיה.

אולם כמשקל נגד הסכימו המעצמות לעקרון שיהיה בעל חשיבות רבה לעתיד יהודי מרוקו כפי שנראה: עקרון הנתינה התמידית. פירושו שאין נתין מרוקאי יכול לוותר על אזרחותו אלא על פי הסכמה מפורשת של המלך בכבודו ובעצמו. סעיף 15 של אמנת מדריד קובע, "כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ יבחר לאחר שובו למרוקו בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

אלא אם כן אושר כי האזרחות הזרה הושגה בהסכמתה של ממשלת מרוקו". בדרך זו נחסמה בפני היהודים האפשרות להגר זמנית כדי לקבל אזרחות זרה ולחזור לאחר מכן למרוקו. בתמורה הבטיחו נציגי מרוקו בוועידה שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם ולמשפט צדק כלפיהם. אין סיבה לפקפק בכנות הבטחותיו, אולם גם אין סיבה לחשוב שהיה בידו לחולל המפנה המיוחל. כי כל תכלית שלטונו ופילוסופית מלכותו הייתה לא לשנות, אלא לשמור, להרוויח זמן, ולהגן ככל האפשר על המדינה כפי שהיא. בזה הוא הצליח ולא נתן פתח למעצמות להתערב במדינה. אולם לא רק ליהודים אלא לכל התושבים, שום בעיה לא באה על פתרונה. השלטון הבא לא יעשה טוב יותר אבל יגלה תחות תבונה והדר.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר