שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

מעגל-החיים

תנועת הרפורמציה היהודית באירופה במאה התשע־עשרה ניסתה לבטל את המילה, משום שראתה בה מנהג מיושן וברברי, המבדיל בין היהודים לשכניהם הנוצרים. שאלה זו לא עלתה בין היהודים בארצות האסלאם. הנצרות פטרה את מאמיניה מקיום ברית המילה עוד בראשית דרכה, ואילו האסלאם לא נהג כך. אמנם הקוראן אינו מזכיר את המילה, אך זו התקבלה כחובה. כריתת הערלה באסלאם אינה מתבצעת במועד קבוע, אלא בין גיל שבע לגיל שלוש־עשרה. גם מילת בנות ידועה בין המוסלמים, אם כי אינה מלווה בטקסים ובאירועים כמו מילת זכר.

יהודי אתיופיה אכן קיימו טקס מילה לבנות. ״ביתא ישראל" נהגו, כמו שכניהם הלא יהודים, למול את בנותיהם בטקס שנערך במהלך השנה הראשונה לחייהן. נשים ביצעו את מילת הבנות, ופעמים רבות גם את מילת הבנים. הזכרים באתיופיה נימולו, כמקובל בשאר קהילות ישראל ביום השמיני אלא אם כן הוא חל בשבת, ואז נדחתה המילה ליום ראשון. המילה בוצעה בכניסה ל״בקתת הדם״, ובנוכחות קהל מצומצם של בני משפחה ושכנים קרובים. במרבית המקומות יצאה האם לאחר טקס הברית מ״בקתת הדם״ ועברה ל״בקתת היולדת״. ביום שלמחרת נהג הקס לברך על הלחם ולחלקו לילדי הכפר. טקס זה נשמר בקפדנות, אבל הוא לא היה מרכזי ורב משתתפים; אולי בשל העובדה כי גם הנוצרים באתיופיה קיימו טקס דומה, ולא היה בו כדי לסמן שיוך קבוצתי כפי שאנו מכירים בקהילות יהודיות אחרות בעולם הנוצרי

בקהילות ישראל האחרות נחוג יום הברית בהדר ובחגיגיות. מלבד התינוק, היו גיבורי היום הסנדק, המוהל ובמידה רבה גם אבי התינוק. סביבם התנהלה תכונה רבה עוד משעות הבוקר המוקדמות לקראת הטקס המרגש. ההכנות כללו רחצה וניקיון, לבישת מלבושים מיוחדים, הימנעות ממלאכות מיותרות וכיוצא באלו. לאם ולנשים אחרות במשפחה היה תפקיד משני ביום זה, ובעצם יש בכך סמליות רבה מבחינת המשמעות של טקס המעבר: התינוק "עוזב" את חברת היולדת והנשים שהגנו עליו עד עתה, ו"מצטרף״ לחברת הגברים.

הסנדק והמוהל נבחרו בקפידה רבה, ובדרך כלל על־פי נורמות קבועות בכל קהילה. כבר בימי הביניים היו שהקפידו באשכנז שלא ישמש אדם סנדק לשניים או יותר בני אותו אב, או אף שלא יקבל את הסנדקות יותר מפעם בחייו. בקרב אחדות מהקהילות הספרדיות באימפריה העות'מאנית, כגון באזמיר ובסלוניקי נמנעו מקבלת סנדקות, אשר נחשבה סגולה מביאת עושר, יותר מפעמיים בתוך אותה שנה. במרבית הקהילות ניתנה הסנדקות לסבו של התינוק, אך בעיראק הסנדק היה על־פי רוב אבי הבן, ולעתים קרובות הוא כיבד בכך את אביו או סבו (ולעתים נכבד אחר בקהילה). בחירת אבי האב כסנדק התפרשה גם באמרה הידועה בפי יהודי עיראק: "בן בנך – בנך, אך בן בתך – לא" (אִבְּן אִבְּנַכּ – אִבְּנַכּ ואִבְּן בִּנְתַּכּ- לַא). במרוקו היו מקומות שבהם נמכרה הסנדקות במכירה פומבית, והכסף יועד לצדקה; או שהאב קנה את הסנדקות לטובת בן משפחה.

זמן המילה בתימן : בקרב האשכנזים הקפידו על מילה בשעות הבוקר, אך לא כך נהגו בכל הקהילות בארצות האסלאם. השד״ר האשכנזי יעקב ספיר(1885-1822) נתן דעתו על שוני זה בעת ביקורו בתימן בשנת 1859:

פה ראיתי מנהג הכנסת בן שמונה [ימים] לברית קדש. לא יקדימו קודם הצהרים, עד אשר יאספו קרוביהם ומיודעיהם מעירות וכפרים הסמוכים. וכאשר טענתי להם ״׳וישכם אברהם בבקר׳ [בראשית כב, ג] מלמד שזריזים מקדימין למצות״ [פסחים ד, ע״א], השיבוני מ״בעצם היום הזה נמול אברהם״ וגו׳ [בראשית יז, כו], ופשוטו של מקרא ומדרש חז״ל בעצומו של יום. בצהרים הובא הילד מחותל בשמיכה […] ספיר, עכו׳ צה.

בקהילות הספרדיות בתורכיה וביוון שימשו אבי האב ורעייתו סנדקים לבן הבכור, ואילו הסנדקים לבן השני היו הורי היולדת. כך נהגו גם באלג'יריה. בין יהודי גרוזיה, לעומת זאת הסנדק של הבן הראשון היה בדרך כלל אבי היולדת או אחיה הבכור. בשכר מצווה זו, שהייתה כרוכה בהוצאות מרובות, ״זכה״ הסנדק למחילה על חטאיו למשך שנה שלמה. וריאציה מעניינת של מנהגים אלה ידועה מלוב: כאשר השם שניתן לתינוק נלקח ממשפחת האב, הסנדקות ניתנה למשפחת האם. עם הולדת הבן השני התחלפו היוצרות – השם לתינוק נלקח ממשפחת האם, והסנדקות ניתנה למשפחת האב. אולם היו שוויתרו על מצווה זו, והעדיפו להעניק את הסנדקות לקרוב משפחה חשוך ילדים כסגולה לפתיחת רחמה של אשתו. בכורדיסתאן העדיפו לתת את הסנדקות לאבי האם ולא לאבי האב. בקרב יהודי רומא קיים עד היום מנהג יחיד במינו, המתועד לראשונה כבר בימי הביניים: לטקס הברית מתמנים שני סנדקים, אותם נוהגים למנות על־פי סדר הייררכי במשפחה – הסבים הם הראשונים, ולאחריהם הדודים וכן הלאה, כדי לשמור על "שלום בית״.

גם המוהל נבחר בקפידה רבה. בתיאור המילה של יצחק היה המוהל אביו אברהם והחובה על־פי חז״ל אכן מוטלת על האב, אשר בדרך כלל ממנה שליח, מוהל, לבצע את התפקיד בעבורו. בכל קהילות ישראל מקובל שהאב יתור אחר מוהל ירא שמים, ואשר ידוע כאומן ובקיא במלאכתו, שכן סכנות רבות כרוכות בביצוע הברית. בעיראק העדיפו להזמין מוהל שהיה מוכר היטב למשפחה ומל ילדים אחרים בה, וכך ידעו כי ניתן לסמוך עליו. בבגדאד ובכורדיסתאן העיראקית התפרסמו המוהלים היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית, והוזמנו לבצע מילה גם בקרב המוסלמים. בכורדיסתאן נקרא המוהל גָזָארָא(הגוזר) – כינוי הידוע מארץ ישראל בתקופת התלמוד(למשל רבי יהודה הגוזר – ירושלמי, שבת פי" ט, ה״א)-ובדרך כלל שימש גס כשוחט בקהילה. בתקופות קדומות היה מקובל שגם נשים יכלו לשמש מוהלות (למשל מילת בנו של משה בידי ציפורה), ובעת החדשה נשמר נוהג זה אצל יהודי אתיופיה. מאחר שהיולדת ותינוקה נחשבו עדיין טמאים ביום השמיני נהגו במקומות שונים באתיופיה שאישה אשר ממילא טמאה במגעה עם השניים תמול ורק אם לא הייתה אישה מוהלת ביצע גבר את המילה.

בעבר ביצעו המוהלים את עבודתם לשם שמים, ולא ביקשו תמורה לעבודתם מאבי הבן. יתרה מזו, בקהילות מספר שבהן היו יישובים יהודים קטנים מרוחקים זה מזה, כגון במרוקו ובתוניסיה, נסעו המוהלים למקום הברית על חשבונם. כדי לזכות במילה, תרמו המוהלים באפגניסתאן מכספם למשפחות נזקקות. בתימן נחשב המוהל שליחא דרחמנא (שליח האל), ולתפקיד מונה בדרך כלל מָארִי – רב ונכבד בעדתו. יוצאי דופן מבחינה זו היו בני המשפחות העשירות באימפריה העותימאנית, אשר נהגו לתת מתנה למוהל, אך זו לא הייתה מתנת כסף! למרות העדר התמורה הכספית השתדלו המוהלים לבצע מילות רבות, וראו בכך שליחות חשובה. עניין זה מוטעם בעובדה, שבמרוקו היו מוהלים שראו את שכרם בשמירת כל הערלות שמלו; הן שימשו"הוכחה" למספר המצוות שקיימו.

"גיבור היום" הוא כמובן התינוק. בכל קהילות ישראל נהגו להלביש את התינוק בפאר מיוחד לכבוד היום המנציח את הצטרפותו לעם היהודי. בקהילות אירופה ייתכן שהבגדים הושפעו מעיצוב בגדי התינוק הנטבל לנצרות. באיטליה הכינו האם וחברותיה בבוקר יום הטקס את התינוק לכבוד האירוע ממש כמו שכנותיהן הנוצריות ביום הטבילה. לאחר הרחצה הולבש התינוק בבגדים חגיגיים שהוכנו במיוחד לרגל המילה. הייתה זו מערכת לבוש שלמה, שכללה בדרך כלל אבנטים, שמלה ארוכה, מקטורן, כובע, גרביים ועמם אף כרית להנחת התינוק. המערכות המהודרות של בגדי נימול שנשתמרו בידינו, ושרווחו בין המשפחות היהודיות ברחבי איטליה במהלך המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, מאששות את הידוע ממקורות ספרותיים. בגדים אלה הועברו מדור לדור, ועד היום ישנן משפחות הנוהגות להשתמש בהם. בתקופת הגטו שקדו חבורות חסד מיוחדות בשם ״עוזר דלים" ו״ מכסה ילדים" להביא מערכות בגדים ראויות לנימולים בני משפחות עניות.

גם בין הספרדים באימפריה העותימאנית היו מערכות בגדים שלמות לנימול. עד המאה העשרים כללה מערכת אופיינית כזו כותונת, שמלה, כובע, חגורה ו"טלית קטן". פריטים אלה הוכנו בדרך כלל מאריגי משי וכותנה שעוטרו ברקמת חוטי כסף בסגנון עותימאני. בזוג מכנסיים מאיסטנבול של שלהי המאה התשע־עשרה, השמור באוסף מוזיאון ישראל, יש שסע בצד הפנימי כדי להקל על המוהל. על הכובע נרקמה לעתים כתובת ברכה או הגנה, ולצדה דגם כ'מסה. כמו כן נקשר החיתול העליון של התינוק באבנט מיוחד, אותו קישטו ברקמת חוטי משי וכסף. תחת השפעת המערב במאה העשרים חל שינוי בבגדים המסורתיים, והמערכות שבאו במקומם נעשו מאריגי משי רקומים בלבן ומקושטים בתחרה, אשר דמו יותר לבגדים בטקס הטבילה.

בלוב הלבישו את התינוק בבגד רקום, שאותו תפרה הסבתא מצד האם. סבתא זו הביאה גם את כל מלבושיו של היילוד הבכור או הבכורה, שאותם הכינה עוד בהיכנס הבת לחודש השביעי. כל אלה נקראים תִיָאבּ. בגרוזיה נתפרו הבגדים לברית, הקרויים סָאמִילֶה פֶרַנְגִי, בידי אישה שוחרת טוב למשפחה, שמעולם לא שכלה ילד. מלאכת התפירה הייתה צריכה להסתיים עד שעת הצהריים, והשכנות הוזמנו ליטול חלק במצווה. בין יהודי ההר באזרבאיג'אן הבליטו דווקא את גרבי התינוק, שלהם קשרו סרטים. כמעט בכל הקהילות כללו פריטי הלבוש לברית גם אמצעי הגנה וקמיעות, אותם הצמידו לבגדי התינוק או הניחו לצדו. בצנעא נהגו להניח על ראש התינוק הנימול ענפי פיגם וקונכיות של חלזונות. להגנה נוספת תלו על צווארו כרית משולשת קטנה מלאה בבשמים ריחניים שונים. לאחר הלבשת התינוק נתנו את עיניו בפוך, והניחו ארבע כריות קטנות בתוך מגש קלוע נצרים ומקושט בציורים. כריות אלו הוצבו בארבע פינות המגש, ובמרכזו שמו את התינוק וכיסו אותו במטפחת משי.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר