התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

 

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

 

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

 
   

 

* המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

22/12/2021

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר