את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

נסענו לפאס, שם הייתה כבר גרה משפחת אמא מלפני שנים. אחרי הביקור הראשון בבית החולים התברר שהטיפול יהיה ארוך, שאני זקוק להרבה ניתוחים שיבוצעו על ידי מומחים, כדי לתקן את המעוות ושכל המשפחה תצטרך לעבור לפאס. מדובר היה במבצע רציני מאוד. אין הדבר דומה למעבר דירה, שזה כשלעצמו דבר גדול. אולם מעיר לעיר? על אחת כמה וכמה. ומדוע כל המשפחה צריכה לעבור לפאס? מפני שאמא צריכה להיות אתי ולטפל בי בבית החולים. אבא ימשיך בנסיעות העסקים שלו, ויתר בני המשפחה יהיו אצל סבתא ואצל קרובים אחרים. עכשיו אנחנו כבר חמישה ילדים במשפחה. זה לא קל. שפר עלינו מזלנו שיש לנו משפחה ענפה וכולם עוזרים בעת צרה. אמא בכתה על צרותיה ואני הרגשתי רע מאוד שבגללי התחוללה כל המהפכה הזאת בחיי המשפחה. לאמא יהיו מעתה חיים קשים והיא תיאלץ למצוא סידור – גם לטפל בי וגם לדאוג ליתר בני המשפחה. אבא נשאר בערי מסחרו והוא בא רק פעם בכמה חודשים. והנה, הגיע היום הגדול ופנינו מועדות בחרדה רבה לבית החולים, כדי להתקבל לטיפול ממושך. דודי אהרן נסע אתנו ועזר להרים אותי. נסענו לבית החולים בכרכרה וכל הדרך הרהרתי בלבי, חשבתי, הייתי מודאג ולבי בל עמי. דאגות באשר ללימודיי ולבריאותי, ונמלאתי פחד – מה יהיה עליי? מתי המשבר יהיה מאחוריי? בבית החולים שיכנו אותנו בביתן מיוחד ליהודים, עם חצר גדולה ורחבת ידיים, מכוסה עצים ושיחים. חיים חדשים התחילו בשבילי. בית החולים לא היה סתם איזה בניין או שניים, אלא היה זה כמו כפר גדול. מה אומר לכם, עיר ממש! האחיות היו נזירות עם עוזרים ערבים, גברים ונשים. ניתנה לי ההזדמנות להכיר נזירות מקרוב, שעם הזמן התיידדו אתנו ומשסיימו עבודתן אף היו באות לשתות כוס תה ולשוחח אתנו. התרשמתי עמוקות מהמסירות שהפגינו כלפי החולים ומגמילות החסדים שקיימו. הן למעשה הקדישו את חייהן בעבור מעשיהן הטובים. הן היו טובות לב, מחייכות תמיד ומוכנות לעזור. תלבושתן השחורה הייתה ללא רבב. צעיף לבן כיסה את ראשן. רובן היו צעירות ושמחות לראות איך אני קורא בעברית או בסידור. הן אהבו לשמוע אותי מדקלם להן בעל פה מזמורי תהלים בעברית, ועקבו בתרגום הצרפתי שהיה להן. נזירה אחת אפילו רצתה שאלמד אותה עברית. אחרי הביקור הראשון, הודיע לנו הרופא המומחה שהטיפול יהיה ארוך ויימשך שלוש שנים. לשמע הגזרה חשכו עיניי וראיתי לנגד עיניי את סוף חיי. הייתי מדוכא ושפל רוח ונדרשו לי כמה ימים כדי להתגבר על הבשורה המרה ולחזור למצב רוחי הרגיל. קיימתי את מה שלמדתי, ואמרתי ״גם זו לטובה״. כבר אז הבנתי בחוש מיוחד, שלבכות על מר גורלי רק יוסיף לסבל שלי – סבל נפשי בנוסף לסבל הגופני. מה טעם לכעוס, לבכות או להתמרמר על אי הצדק בעולם? שלוש שנים מחיי ילד קטן, שנגזר עליו להיות מרותק למיטה – זה עונש חמור שלא מגיע לאף אחד. פירושו של דבר ללא משחקים, בילויים ויציאות עם חברים, כמו גם בדידות וריחוק מהכל. עולם ילדותי שחרב. מה אפשר היה לעשות, שזה לא יהיה גרוע יותר? ״… מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה׳…״ ה׳ הוא המקור ממנו אני שואב כוח, ומקווה לטוב כדרכי בחיים. לא נותר לי אלא לקבל את הגזרה ברוח טובה ולנצל את הזמן שיעמוד לרשותי על מנת ללמוד ולהתקדם לקראת היום שבו אוכל לחזור לחיים רגילים. מה שעודד אותי בחיי הקשים באותם הימים, הייתה היכרותי עם אדם נפלא ומיוחד במינו שאיתו אני עתיד לבלות שנתיים מחיי. הוא סבל בחיוך נעים שלא מש מפניו וללא תרעומת. עליו אפשר לומר ״נקי כפיים ובר לבב״, ירא שמים ובעל מידות אצילות של אדם נעלה. אמו טיפלה בו כמו שאמי טיפלה בי. מיטותינו היו מקבילות זו לזו בחדר גדול, בו היו מיטות רבות. לימים, עתידים אנו להיות הוותיקים ביותר בביתן הזה. הכרנו את כל בני משפחתו של חיים שהיו באים לבקרו. כולם אנשים טובים ודואגים ואנחנו שומרים על קשר בינינו.

חיים מימרן היה איש משכיל ומנוסה בייסורים. הוא לימד אותי שני דברים שילוו אותי בדרכי בחיים. ראשית, שאפשר להמשיך בתכנית הלימודים שלי בהדרכתו ובעזרת הנזירות שהתמידו להביא לי ספרי לימוד וקריאה. אומר לשבחן שהן אף פעם לא דיברו אתנו על הדת. הן פשוט אהבו אותנו באמת ובתמים, דווקא בגלל יהדותנו. הן העריכו מאוד את התנ״ך ואת העם היהודי. על ישו אף פעם לא דיברו. הן ידעו שאנחנו דתיים. לפעמים ביקשו רשות לראות אותי בעודי מתפלל. הן פשוט אהבו את הדת היהודית ואת השפה העברית, שבשבילן הייתה לשון הקודש. אם היה חג, הן תמיד התעניינו ורצו לדעת הכל אודותיו. כך בנוגע לקבלת שבת שלנו. הן אהבו לשמוע איך עושים קידוש ואיך אני שר שירי שבת. שנית, חיים לימד אותי לקבל כל דבר בחיים, בין טוב ובין רע, בלי תרעומת. לברך על הטובה ולא להתרעם על הרעה. למעשה, את זה למדתי כבר בלימודי היהדות שלי, אבל הוא המחיש לי את זה הלכה למעשה. הוא היה אומר ״דיה לצרה בשעתה״, מה שידעתי כבר מלימודיי במסכת ״ברכות״. מדוע להוסיף עוגמת נפש על זו הקיימת ממילא? אם רוצים להבריא גופנית, צריכים להרגיש טוב נפשית כדי להתגבר ולעזור לגוף להילחם במחלה. למעשה לא הכל אבוד. לדברים הרעים שקורים לנו בחיים יש גם צד טוב – הוא הלקח שלומדים מהמקרה הרע. את זה למדתי מאוחר יותר בכתבי אחד העם, במסתו ״חצי נחמה״, בה הוא כותב ש״אין רע בלי טוב, כלומר בלי לקח טוב״.

לכן, תמיד צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר ולהפיק ממנו לקח. בכל רע לשמור על הבריאות הנפשית כמו שכתב במסתו ״חשבון הנפש״: ״באין מרגוע לנפש אין אשר ואין חיים״. גם את זה למדתי מאוחר יותר בלימודיי בתורת הנפש. הגוף החולה זקוק לכוחות נפשיים לעזור לו להיאבק. זה קשה שבעתיים כשמישהו שנקשרנו אליו בתוך הביתן שלנו מת לעינינו, מפני שאנחנו חוששים שסופנו יהא זהה לשלו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת, גם עם המוות לומדים לחיות בשלום, כי זה חלק מהחיים. לא יעזור להתמרמר ולהתקומם נגד החיים. טוב יותר לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחיות בשלום ובשלווה עד בוא יומנו. אם כך רואים את החיים, אנו מגלים בעצמנו כוחות פיזיים ונפשיים שלא ידענו שיש בנו. כך יוצאים ממצב טרגי מחושלים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר. לומדים להיות ענווים נוכח אפסותנו בחיים. לומדים להיות אדם טוב ורחמן המקבל את עצמו ואת זולתו. חיים היה אומר: ״הכל עובר״! כמה נכון! לא חשוב כמה זה כואב, לא חשוב כמה הסבל קשה. זה עובר כמו כל דבר בחיים, וצריך לנצל כל רגע – לעשות משהו חיובי. לא להיות במצב של אפס מעשה. כל רגע בחיים הוא יקר. עובר ולא חוזר. החיים שלנו קצרים כענן פורח, כחץ יעוף ״אנוש כציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו״. אנחנו אורחים בעולמנו בכל כורחנו. עוברים בעולם זה כפרוזדור, בלא שנדע מתי נצא ממנו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״.  דוד המלך רצה לדעת את יום מותו. בתלמוד אנו קוראים מדרש יפה על הפסוק הזה: ״אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם! הודיעני ה׳ קיצי! אמר לי גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. מדת ימי מה היא? ענה לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. דוד ממשיך: אדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות…״. אבל לא גילה לו איזו שבת והנה אפילו שזה ניתן לו לפי האגדה, מלאך המוות הערים עליו ולקח את נשמתו כשדוד הפסיק מלימוד התורה שהגנה עליו מהמוות ויצא לראות מה קורה בגינה שלו שענפי עץ התנועעו חזק. ברגע שהפסיק מלימודו בתורה ויצא החוצה, מלאך המוות שלט בו. מוטב שלא נדע, שהרי אם ידענו יום מותנו היינו דואגים ומתייסרים על כל יום שמקרב אותנו ליום זה. מה שכן יכולים לעשות, במקום לדאוג על יום מותנו, זה להתכונן לכך בתשובה ובמעשים טובים. להיות שפל רוח, עניו ונוח לבריות. מכך נפיק נחת גם לעצמנו, לא לגרום רעה לאחרים, להתנהג ביושר ובהגינות, להיות זהיר בכבוד הזולת ולהתחשב ברגשותיו, להתנהג כאדם אחראי כמו שכתוב: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.ועוד אומר רבי(רבי יהודה הנשיא, מצאצאיו של הלל ועורך המשנה): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעשה ותפארת לו מן האדם״. ראיתי איך חיים סובל ייסורים רבים ממני, ולא שמעתי ממנו אף פעם תלונה על גורלו המר. תמיד חייך והיה מלא חיים. מצבי בהשוואה אליו היה הרבה יותר טוב. אני יכולתי לשבת ולזוז. הוא שכב עם גבס מהצוואר ועד הבהונות. כשהובלתי לבית החולים הוא כבר שכב שם שנה, כל הזמן על הגב בלי לזוז, ובמצב זה עשה עבודות יד בעבור בית החולים. הוא עזר לי לשקוד על לימודיי, ואני שתיתי בצמא את דבריו ורציתי להתקדם עוד ועוד. הצימאון לדעת וללמוד היה ונשאר אתי מנעוריי, וודאי יישאר עד סוף ימיי. אם לא הכנתי את שיעוריי כראוי, היה מעניש אותי במכות על יד עם מקל שהיה בידו. כמובן שיכולתי שלא לתת את היד, כי הוא לא יכול היה לזוז, אבל רציתי ללמוד וקיבלתי את העונש באהבה. ואולם, הוא לא באמת הכאיב לי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.