שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.

אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:

— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.

בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:

— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.

יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק