נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

הבדלה

מנהג הנשים שאינם טועמות מכוס של הבדלה. ראיתי בבית מנוחה, בדינים השייכים לכוס הבדלה דף רפט ע״א, שכ׳ משם השל״ה, וז״ל: נהגו שלא לטעום לנשים מכוס הבדלה, מטעם דעץ הדעת גפן היה. וע״י החטא ניתנה לה דם נדות להבדילה מן האדם, של״ה עכ״ל. ועיין בס׳ קרית חנה דוד, הנד״מ ח״ב סי׳ לז, שנתן טעם אחר לזה. ועיין במרדכי ריש מס׳ יומא, שהאריר בזה. ומג״ א סי׳ רצו סק״ד, כתב דגם לשאר ב ״ב אינם נוהגים ליתן מכוס הבדלה והטעם הפשוט בזה בכדי שישתה הבעה״ב כל הכוס. ויוכל לברך ברכה אחרונה. דאם ישתה רק מלא לוגמיו יהיה בזה ספק ברבה אחרונה, וכשו״ע או״ח, סי׳ רי סעיך א, והובא במשנה ברורה רצו ס״ק ו. עיין במאסף, חוברת ה, סי׳ נה, מ״ש מו״ה שבתי סופר ז״ל.

מנהג על הרוב מברכין ברכת הבשמים על ההדס, זולת אם לא היה מצוי. ומצאתי בתשב״ץ החדש, לרבינו שמשון בר צדוק ז״ל, שאסר מרבו מהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני הבדלה, אות פו, וז״ל: ואני ברור קבלתי על ההדס מצוה מן המובחר, וסמך לדבר ותחת הסרפד יעל ההדס וסמיך ליה כל שומר שבת וכו׳. ושמעתי מאיש אחד שראה באיזה ספר שהטעם שבחרו בהדס, דאין ריחו נודר אם לא ע״י חיכוך בידים ובהכי לא תהוי ברכה לבטלה שיריח קודם הברכה בשאר מיני בשמים.

מ נ ה ג ליל מוצאי שבת שחל ביו״ט, וליל קריאת המגילה שחל במוצאי שבת, וליל ת״ב שחל במוצאי שבת, אני זוכר שבליל מוצאי יו״ט לעולם הש״ץ מכריז קודם העמידה ותודיענו, וכשמגיע הש״ץ לותודיענו הוא מסדר אותו בקול רם והקהל נמשכים אחריו. וכ״ז עושים לפי שלא הדליקו הנר ויש מן הצבור שאינו יודע ותודיענו בע״פ, לכן מסדר אותה הש״ץ. וכן היום נתפשט בכל בתי כנסיות שמאחרין ערבית עד שהשמש מתפלל ערבית, וכשגומר תפלתו מברך ברכת מאורי האש, ואח״כ מתחילין הצבור להתפלל מתוך הסדור. ועם כל זה אומרים כל הקהל בקול רם ותודיענו. וחפשתי ומצאתי להרב החסיד מוהר״א הלוי בן טובו זיע״א, בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רצ״ב, שעמד על זה ולא הניח זוית ופנה ופוסקים ראשונים ואחרונים בזה וחילוקי דעות, ולבסוף הלכה העלה דיברו בורא מאורי האש תחילה בליל מוצאי יו״ט ובליל פורים ובליל ת״ב. ואין מה לדבר אחריו כמו שיראה הרואה בדבריו הקדושים. ואני עני כבר כתבתי בזה בספרי שארית הצאן, חוברת ראשונה, סי׳ קט, ועיין להחבי״ף, ז״ל בס׳ מועד לכל חי, סי׳ י, אות מו, וז״ל: ואם חל במ״ש יזהרו לברך בורא מאורי האש קודם קריאת מגילת איכה, עיין ע״ש ד׳ עג ע״א, וגו״א, וערך השלחן, ומ״ז בפריו והוא מהגי׳ משם אבודרהם ועיין הטעם בט״ז, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ יג, אות ה, שב׳ בליל ר״ה שחל במוצאי שבת מתפללין מן הסידור ולא יהיה חושש בשביל שעדיין לא אמרו בורא מאורי האש דיש להקל בדבר, שערי תשובה, סי׳ תקצט.

מנהג שצוחקין במוצאי שבת כשאומרים בהבדלה ברכת בפה״ג, ויש שצוחקין בשרואין ומסתכלים בצפורניהם בברכת מאורי האש. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שכ׳ שזה מנהג עיה״ק ירושלים ת״ו, וציין להרב נפש חיים, מערכת צי, אות כג, וכתב וזכורני שכתוב אצלי סגולה למנוע השחוק שיסתכל בצפרניו.

הגעלה

מנהג במחז״ק פאס יע״א, יש חצר אחת הנקראת ע״ש הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל (הוא הרב המחבר ס׳ ויאמר שמואל, עיין בספרי מלכי רבנן מ״ש אודותיו), שקודם פסח עושים שם הגעלה, שקורא כרוז בכל העיר ההגעלה בחצר פלונית, וכל בני אדם מביאים שם כליהם ועושים הגעלה. ועומדים שם איש נבון וחכם לראות סדר ההגעלה שתהיה ע״פ הדין. ומנהג זה נתייסד ע״י הרב הנז׳ בחצירו הנז׳ הנקראת על שמו. ועד היום אחד מצאצאי הרב הנז', מוציא מכיסו וממונו הוצאה הצריכה לזה, יזכרהו השם לטובה וישלם לו גמולו.

הטלת מים

מנהג בני אדם נזהרין שאין להטיל מים בלילה בשדה או באיזה מקום.

מצאתי בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קנו, אות טו, וז״ל: אזהרה שמענו מהמקובלים, דאין להשתין בלילה בשדה ובגינה אפי׳ בחצר במקום שאינו עשוי לבית הכסא, דמעותד לפגוע בו מזיקים. וכן שלא לזרוק שום דבר חלילה חוץ לביתו לשוק או לגינה ושדה, ואפי׳ לחצר דימצאון שם מזיקים וחובלים בו, כמ״ש בס׳ עיני כל חי ז״ל, דף קטו ע״ב, ואפי׳ לשפוך מים צלולים. ואם הוא צריך לשפוך איזה דבר בלילה חוץ לבית, יאמר קודם ברשות בלחש ובלשון שיהיה ואח״ב על הארץ תשפכנו כמים בנחת. ועיין בזוה״ק, ואתחנן, דך סה ע״ב, וכו׳ עיי״ש מה שציין עוד.

הלולא

מנהג בהילולת הרשב״י זצ״ל וזיע״א, נוהגים להדליק שמן זית בעששיות בבתי כנסיות ובבתים. ואנשי חברת גו״ח נאספים בבית הכנסת הידועה להם נקראת ע״ש הרשב״י זצ״ל, ומתפללים שם ערבית בפיוטים וזמירות וניגונים ושמחים הרבה, ולומדים אדרא זוטא — ומזמינים לשם אנשי שורה אגשים עשירים. ומדליקים עששיות, ומוכרים ע״י הכרזה בסרסור מי שיזכה להדליק בידו, ומהנקבץ עושים סגולה לחילוק צדקה, והייתי אומר כי הדלקת שמן זית לעילוי נשמת הרשב״י ע״ה שנתבש״ם ביום ההוא. ומן השמים זכו לי שמצאתי בס׳ שערי תורה_; בקונטריס קרא משה, אות ה/ למו״ה זקן משה מאגוז זצ״ל, וז״ל: הלולא הנה נהגו בכל ישראל להדליק את הנרות בשמן לכבוד הרשב״י ביומא דהלולא, אפ״ל כי שמן ר״ת שבת מילה נידה, וכנודע כי רשב״י ע״ה בטל את גזרת מלכות הרשעה באלו, וכמ״ש בש״ס דמעילה, עכ״ל. ובני ידידי הי״ו שם רמז במ״ש בפזמון לכבודו שמן ששון מחברך, שמן ר״ת הנד, עכ״ל.

הנקה

מנהג גם הגרושה תטול חצי הנקה כמורדת. עיין בס׳ התקנות, סי׳ קמה, ועיין בליקוטים שבסיר ס׳ אשר לשלמה, אות ב וג (וכעת הסכימו במועצת הרבנים שהגרושה תטול שכר הנקה במושלם).

הספד וצדוק הדין

מנהג אין עושין הספד וצדוק הדין בר״ח, בחנוכה ופורים. והרשב״ש[שלמה בן שמעון דוראן], סי׳ שס״ו, השיב לשואלו הנח להם לישראל כמו שנוהגין ומנהגינו לאומרו, עיי״ש. ועיין זרע אמת, ח׳ יוד״ע, סי׳ תקנו, מ״ש בזה. ובעתון התורני המאסף כ׳ הרב שמעון משה פסח ז״ל, וציין בזה לעיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו ז״ל,[ רבי אליעזר פאפו] בדיני צדוק הדין בר״ח וחנוכה ובפורים וביו״כ ובחו״ה, דזה תלוי במנהגי העיירות. ועיין גם כן בס׳ הנז' בדיני הקדיש, דין כב, והביאו הרב קנין פירות, דף לח ע״א, דין נב, ושם בדף צט ע״א, דין יד משם שו״ת יכין ובועז וכו'. ושם בדמש״א הנז׳ בדין וכו׳ וכ״כ השו״ג או״ח, סי׳ תכב דף ב ע״ב, בסיום דבריו שם, וז״ל: כי מנהג קדמון בשאלוניקי להספיד בפני המת כדרכו בחול בין ת״ח בין ע״ה, וכמ״ש רבינו ז״ל ביוד״ע, סי׳ תא סעיר ו, וז״ל: אומרים על המת צה״ד וקדיש דרבנן וכן ביו״ט שני וכ״ש בניסן וכו׳. ושם בס״ק ז, פסק וז״ל: ע״מ שפסק מור״ם ז״ל, אין אומרים צה״ד בכל חודש ניסן פסק השו״ג הנ״ל כאלה הדברים במלכותו קאמר, דאלו במקומינו המנהג לאומרו בפני המת כמ״ש בסמוך. וכ׳׳כ זכו״ל, או״ח סי׳ קכט, דר פד ע״א, משם השו״ג הנ״ל, עכ״ל. (ובענין סעודת הבראה בחנוכה עיין בש״ס ירושלמי במ״ק, פ״ג הל׳ ב, דנראה דאין מברין. ועיין בס׳ שדה יהושע, דכתב דעכשיו נוהגין לעשות הבראה בחנוכה ופורים ולא בחו״ה, יע״ש. ועיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו, ח׳ יוד״ע, בדיני אבילות לפורים, דין ו, מ״ש ע״ז ומה שציין בסו״ד) ועיין לעיל אות אבל, מ״ש בעניו הבראה בחוה״מ. והכלל הוא מה שאנו נוהגים בהספד לת״ח דמספידין אותו בפניו בר״ח ובחנוכה ובפורים ובחוה״מ, ואין מספידין להמונים אפי׳ אם יהיה אדם כשר. וסעודת הבראה עושים בבל הימים הללו, אלא שבחוה״מ עושים שינוי קצת, דאם הם מברין בביצים וזיתים שחורים, משנים ומברין בפת הבאה בכסנין. וביו״ ט שני של גלויות מברים בזה הדרך שאומרים לאיזה שכן של האבל או קרובו להביא לו איזה דבר מאכל או לשתות קפה עם פת הבאה בכיסנין או רקיקיו [וכ׳ הכלבו, הלכות אבילות, דה פז ע״ה, דנוהגים לומר צידוק הדיו בחול המועד ולהברות אבלים, מ״ע].

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז