יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן" (ר"ה א, א).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל,

 והדימוי בין האדם לעץ,

"כי האדם – עץ השדה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ראש השנה לאילן", מוזכר לראשונה במשנה בהקשר למצוות התלויות בארץ:

 "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

 באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה פרק א' משנה א').

הרמב"ם מצטט את דברי המשנה ומוסיף פרט חשוב: "וט"ו בשבט ראש השנה – למעשרות האילן" (הלכ' תרומות ה, יא). הרמב"ם במילותיו המדודות, קובע שההלכה כבית הלל, וכן את ההקשר ההלכתי של היום, שאין מביאים מעשר מפירות האילן שחנטו לפני ראש השנה לאילן, על פירות האילן שחנטו אחרי ראש השנה לאילן.

 

בגמרא לא נאמר שט"ו בשבט הוא יום שמחה. הראשון שדן בזה היה המהר"ם מרוטנברג בשם רבנו גרשום מאור הגולה (תשובות המהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן ה'), שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט. כנ"ל המרדכי (ר"ה סימן תשא) שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט, היות ובמשנה הנ"ל נמנו כל ראשי השנים, וכשם שלא מתענים הראש השנה, כך בשאר ראשי השנים כמו א' בניסן, א' אלול, א' תשרי, כך ט"ו בשבט.

 

מרן השולחן ערוך פוסק בהלכות נשיאת אפיים (קל"א סעיף ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניהם וכו'".

 

"המשנה ברורה" מוסיף: "בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

 

"אדני פז" – כותב על  שולחן ערוך: "כתב במגן אברהם סימן קט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו במיני פירות של אילנות. ואפשר לומר טעם למנהג זה, כי ע"י זה שמרבים בפירות, יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במסכת ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת, מפני שבעצרת זמן פירות אילן. אמר הקב"ה: כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם

(שלחן ערוך אורח חיים, סימן קל"א לרב אפרים בן שמואל זנוויל).

הרב עובדיה יוסף תמה על דברי ה'אדני פז'. הרי נאמר במפורש בגמרא (ראש השנה ט"ו ע"א): בארבעה פרקים נידון העולם: בפסח על התבואה, בעצרת (שבועות) על פירות האילן (ולא בט"ו בשבט עליה רמז ה'אדני פז

 

 

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט.

המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט,

מוזכר לראשונה בספר "תיקון יששכר",

מאת הרה"ג חכם יששכר בן שושן מערבי

– כינוי ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ.

 

רבנו היה מגדולי רבני צפת במאה השש עשרה – תקופת מרן השו"ע והאר"י הק', וכך כתב:

 "יום ט"ו בשבט… ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין עושים בו נפילת אפיים בתפילה, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום".

 

חשיבות הברכות:

הגמרא (בבא קמא  ל) אומרת: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דברכות".

פירוש: הרוצה להתחסד עם קונו, ידקדק בברכות. כלומר, גם אם מעיקר ההלכה אנחנו פוסקים כשיטה אחת, יל להחמיר שלא לבוא לידי מחלוקת. דוגמא: יש מחלוקת בפוסקים אם אדם אכל ענב אחד או גרגיר רימון שלום.יש הפוסקים שבגלל שזו בריה שלמה, יברך אחרי האכילה ברכת מעין, שלוש, ולהלכה לא יברך היות ואין בו שיעור כזית. הפתרון: יאכל שיעור כזית ואז יברך מעין שלוש, ובכך יצא ידי חובת כולם.

בעלי המוסר למדו מכך מוסר השכל לכל אחד מאתנו. גם באמצע החיים, האדם יכול לתקן את דרכיו אחרי נפילות. ניתן לקום בכוחות מחודשים ולצמוח מחדש, כמו העץ ב-ט"ו בשבט שהיה בשלכת בימות בחורף, והוא מתעורר לחיים מחדש, עד שלבסוף נותן לנו את פירותיו העסיסיים.

הקב"ה קרא את שמו אדם, בבחינת אדמה הנותנת מפריה לאחר חרישה וזריעה…,

כך על האדם לעמול כדי שיוכל לתת פרי.

 

 

המשותף לאדם ולאדמה,

לאדם ולנוות ביתו.

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

 

הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? ומדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול כדי להצמיח פירות,

כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

 

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות:

האדם זורע דרכן מלאכים בבחינת הכתוב:

 "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד,

בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג,

שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת.

לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות ברכת "יוצר האדם",

הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

"אֱלֹוקים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תה' סח ז),

הכתוב הנ"ל נאמר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות. על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

 

"כי תבואו אל הארץ,

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג').

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג'). אע"פ שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם".

שלא יאמר אדם – אני זקן , כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות , אלא כשם שמצא – יוסיף עוד ויטע" (מ' תנחומא).

 

 רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה… הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים

והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,

אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג'. אבות ג, יז).

 

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא.מצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו.וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך" (תענית ה ע"ב).

המעשה הנ"ל נאמר על רבי יצחק, כאשר רצה לברך את רב נחמן, שהיה לו לחברותא בלימוד תורה, וממנו כל כך נהנה בחידושיו הנפלאים, וכעת נאלץ להיפרד ממנו.

 

חוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

 זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149

ט"ו בשבט – "שירַת הָעֲשָׂבִים".

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב הָיָה אוֹמֵר:

                              

דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה,
יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּו.
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב,
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ,
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים  נעֲשֶׂה

 נִיגּוּן שֶׁל רוֹעֶה.

 

כַּמָּה יָפֶה 'כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם,
ובְיראה לַעֲבֹוד אֶת ה',
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים,

 מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק.

 

וּכְשֶׁהַלֵּב 'מִן הַשִּׁירָה מתעורר,
וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אוֹר גָּדוֹל, אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִיגּוּן שֶׁל הַלֵּב

 

מדרשיר – שירת הבריאה.

 

השיר הנ"ל עובד ע"י נ. שמר לאור מילותיו של רבי נחמן מברסלב שכתב:

"דע כי כל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם, וטוב מאוד בניהם לעבוד את האלוקים ביראה".

 

רבי נחמן אומר שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת לכבוד בורא עולם, דבר היוצר הרמוניה על פני שדה המרעה.

מאותה "שירת העשבים", הרועה יוצר ניגון מיוחד דרכו ניתן לעבוד את ה' מתוך יראת הרוממות.

רבי נחמן הביא כדוגמא את "שירת העשבים" מתוך כלל "שירת הבריאה" המופיעה ב"פרק שירה" הנעשית מתוך טוהר המחשבה, והיוצרת תזמורת אחת גדולה עליה מנצח האדם – לפני הקב"ה בבחינת: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". כל עם ישראל שר כאיש אחד ברוח הקודש, היות ולא למדו את המלים קודם לכן.

 

רבי נחמן מתאר את היחסים המתפתחים בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה, לזו העולה מרחש העשבים. הרועה אינו יוצר מנגינות משלו, אלא משתלב עם המנגינות העולות משדות המרעה, ומבעלי החיים אותם הוא רועה.

המנגינות נותנות כוח לעשבים לגדול, בבְּחִינַת הכתוב בשיר השירים: 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'. כלומר, הניצנים גדלים, בעזרת ניגוני הזמיר.

יצחק אבינו גם התפלל בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה"  (בר' כד, סג).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בשער מאמרי רשב"י {פירוש על פרק שירה}: לכל אחד מהנבראים בעולם, "יש מלאך אחד ושוטר ושר עליו בשמים, וזהו סוד מ"ש רז"ל: אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה המכה בו ואומר לו גדל, וע"י השר ההוא הממונה עליו, נמשכת החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא – אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני השי"ת השורה הראויה אליו כפי מקורו, ועל ידי כך ישפיעו בו, ואח"כ הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא.

נמצא כי כל אותן השירות הנזכרות בפרק שירה הנזכר, הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים… ולכן, כשהאדם אומר בכל יום אותם השירות {פרק שירה} ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים איך נרמזים בו ונתלים  באיבריו, ויאמר אותן השירות הראויות לכל אחד ואחד – הרי הוא גורם שפע ומזון לכל הנבראים התחתונים, כי כולם תלויים בו, ולכן זוכה לכל המעלות".

 

רבנו-אור-החיים-הק':  כותב על חשיבות השירה לפני ה': "וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמורחבים הדברים בהרחבה בספר הזהר, גם בדברים ז"ל".

 פעל יוצא מדברי קודשו: תפקידנו בתוך כלל הבריאה – לשיר ולהלל לבוראנו."

רבנו מציין כדוגמא, את רבן יוחנן בן זכאי {אבי "יבנה וחכמיה" – מייסד התורה שבעל פה}, "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד והלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים ומשלי שועלים" (סוכה כח ע"א).

כלומר, ריב"ז ידע את שפת הדקלים והחיות דוגמת אדם הראשון וחווה שדברה עם הנחש "בצפצוף אשר ידברו בו בעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו', ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה', יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו במשלי (טז ד): "כל פעל ה' למענהו" (רבנו "אור החיים" הק' בראשית ג א).

 

להלן דוגמאות משירת "פרק שירה" המורכב מששה פרקים:

 התאנה שרה: "נוצר תאנה יאכל פריה". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח…". שיבולת החיטה שרה: "שיר המעלות ממעמקים..".   

        

ציורי לשון בשיר = אמצעים אמנותיים.

 

בית א: רבי נחמן משתמש באמצעים אמנותיים כמו האנשת העשבים השרים לפני הבורא,                                               "שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו", מהם יוצר הרועה ניגון מיוחד – "ניגון של רועה".

 

בית ב: רבי נחמן משתמש בארמז מקראי לתפילת האדם בשדה המשתלבת יפה עם "שירת העשבים", דבר היוצר הרמוניה, דרכה זוכים לעבודת ה' מתוך יראה כמו יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשח בשדה".

 

בית ג: הבית מתאר בצורה מטאפורית את היווצרות "הניגון של הלב" משילוב של "שירת העשבים"

 וההשתוקקות ל"אור הגדול הנמשך והולך מקדושתה של ארץ ישראל".

 

ש-ב-ט = שמחה – ברכה – טובה.

כמו העץ, גם האדם יכול לפרוח וללבלב.

משה אסולין שמיר

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר