לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה-מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1-בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.

על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2-עוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.

ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.

אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.

3-והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו בלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח ״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״(ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר