צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה

אילו הייתי נדרש לתת שם משני לפרק זה, הייתי מכנה אותו בשם "הסיפור שלא סופר". כפי שניווכח בפרק זה, השואה האיומה של העם היהודי, אולי האסון הגדול ביותר שאירע מאז חורבן בית המקדש, שמלווה אותנו בכל צעד ושעל עד היום הזה ממש, לא פסח גם על יהודי צפון אפריקה בכלל ועל יהודי מרוקו בפרס. אלא שהמודעות לכך דלה ביותר.

רק בשנים האחרונות, החלו רבים להיחשף לסיפור השואה של יהודי ארצות הספרדים והמזרח. כך לדוגמה, השואה שהתחוללה ביהודי טריפולי וביהודי תוניס, קיבלה במה ותהודה רק בעשורים האחרונים. כל מי שפגש אי פעם באדם מבוגר שעלה ארצה בנערותו, היה שומע ממנו על ימי נערותו בין עולים מאירופה, שהיו מביטים בו בתחושה לאמר: ׳אנחנו אלו שסבלנו׳…

לעולם אין לערוך השוואה בין אסונות שפקדו את העם היהודי. אנשים אחים אנחנו, וסבלם של אחינו יהודי אירופה מלווה אף אותנו ומשפיע עד היום הזה. אילולא נעצרה חרבו של השטן, הרי שהייתה ממשיכה אף לארצות הספרדים והמזרח במלא המובן, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועם זאת, גם יהודי צפון אפריקה חוו על בשרם מאותם מאורעות, אך המודעות לכך טרם קיבלה את מעמדה ומקומה.

בשנת תש״ע (2010), הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כמי שחוו אף הם את מאורעות השואה, והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד־פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו אכן מפתיעה במבט ראשון, שכן הצבא הגרמני לא דרך בפועל על אדמת מרוקו, ואף יישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה הנאצית. אלא שגם אם אין ספק שמשטר וישי היה האחראי הישיר על רדיפות יהודי מרוקו, הרי שהוא הושפע עמוקות מרוח הנאצים, דגל בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה ואיחל לניצחונה. שלטון וישי אף ניצל את מאורעות המלחמה כדי להרחיב את מדיניותו האנטישמית לצפון אפריקה, בניסיון לרצות את גרמניה. בפרק זה ניחשף למקצת מאותם מאורעות שחוו יהודי מרוקו על בשרם.

בפתח פרק זה, אזכיר לטובה את יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, שכתב את הספר ׳רדיפה והצלה׳ המתאר את סיפורם של יהודי מרוקו תחת שלטון וישי. וכן את הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, מומחה לפוליטיקה ערבית ואסלאמית ולמדיניות המזרח התיכון, שכתב את הספר ׳בין צלב הקרס לסהרה׳, ותורגם לעברית על ידי ׳יד ושם׳. ספרים אלו חשפו בהרחבה את השואה שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו, וחלק נכבד מפרק זה מסתמך עליהם.

בשלהי חודש אדר ב׳ תשע׳׳ט (סוף מרץ 2019), זכיתי בפעם השנייה לצאת למסע 'עדים במדים' לפולין, בה שימשתי כרב משלחת צה״ל. מפקד המשלחת היה ידידי תא׳׳ל יאיר ברקת. המלצתי לו כי 'ערב המפקד' ביום הרביעי למסע, יוקדש לסיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. המפקד קיבל את המלצתי, ונתן את משימת ההיערכות לצוות 3 בראשות אל״מ ד. זהו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, לפתוח את הערב במספר מילות פתיחה, ולחשוף בפני המשלחת כולה את סיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. הצוות נערך לקראת ערב זה, בקטעי עדות ושירה מן הניצולים ששרדו, ולראשונה נחשפו רבים ל׳סיפור שלא סופר'. עם שובי לארץ, הבנתי כי עלי להביא סיפור זה לידיעת הכלל, וזהו הפרק שלפניכם.

העשורים הראשונים של תחילת המאה ה־20, היו רגעים משמחים ביותר בהיסטוריית יהודי מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו, ופרשו עליה את חסותם. לראשונה נשמו היהודים את סיסמת צרפת 'חופש, שוויון, אחווה׳ (Liberté, Égalité, Fraternité), לאחר שנים כה רבות שהיו תחת שלטון מוסלמי במעמד נחות ביותר. עתה שמחה גדולה הייתה, לאחר שקיבלו אזרחות צרפתית, ומעתה יהיו שווים בזכויותיהם ובמעמדם לשכניהם המוסלמים. האזרחים החדשים גמלו על כך טובה והוקרה לצרפתים, והתנדבו בחפץ לב להילחם במלחמת העולם הראשונה לטובת פורסי החסות עליהם. "עם ישראל בכללותו ולא כל יהודי כפרט הוא זה שחייב לעזור לצרפת ולבעלות בריתה להשיג ניצחון על האויב המשותף", נכתב במאמר המערכת בעיתון היהודי של קזבלנקה מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחודש דצמבר 1939.

אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הספיקה צרפת לגולל לאחור את שטיח קבלת הפנים שהציעה ליהודים. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, גדל מספרם של הצרפתים שראו ביהודי צרפת – החל מהמוני המהגרים שברחו מהתפשטות הנאצים באירופה, ועד לאזרחים שאבותיהם ישבו בצרפת דורות רבים – כמזהמים, וכן מקור לחולשה הלאומית ולשפל הכלכלי שפקד את צרפת. גל של אנטישמיות ושנאה החל לפקוד ולרדוף את יהודי צפון אפריקה וכן את יהודי צרפת.

כך לדוגמה, לאחר עלייתו לשלטון צרפת של ראש הממשלה היהודי לאון בלום בשנת 1936, אחד מחברי הפרלמנט קונן בנאומו על כי"מי שמושל באומה של איכרים כמו צרפת, מוטב שיהיה אדם ששורשיו, ולו מקצתם, נטועים עמוק באדמתנו, ולא חכם תלמוד מעודן". גם ממשלות ליברליות ביבשת צרפת, החלו להטיל מגבלות קשות על התנועה של הפליטים המתרבים והולכים, רובם יהודים. כך גם הטילה צרפת מגבלות נוקשות על תושבים חדשים שחפצו לעסוק במקצועם או לפתוח עסק. עוד קודם נפילת צרפת לידי הגרמנים, כל זר שנתפס ולא היה בידו היתר מגורים או היתר עבודה תקף, נכלא ללא הגבלת זמן במחנות מעצר, כך שרבים מהיהודים נמקו במחנות אלו.

תקופת המתח ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו. באמצע חודש תמוז ה׳תרצ״ג(יולי 1933), התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי שבמרוקו. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה של מנהיגי המוסלמים. ימים ספורים קודם לכן, נצבעו סיסמאות על קירות העיר: 'תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!׳. אלא שלמרות מספר ההתנכלויות כלפי שכניהם היהודים ורכושם, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.

באחד הימים, בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי, פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי, והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לתושבים היהודים להימנע מכל תקרית ׳בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר