יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.
שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.
סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:
בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.
ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:
אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.
בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.
הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.
ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.
בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.
המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:
בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.
דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים
אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.
כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.
הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.
אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:
עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.
פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:
[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)